בריחוק מקום ובקירוב הלב

  לא הרגשתי מטופש כשגיליתי שבעצם התפללנו 18 יום לשלומם של נערים שכבר היו מתים. כן הרגשתי מטופש השבוע, כשגיליתי שצעירים יהודים הם שרצחו, על פי החשד, את הנער הערבי.

ויותר מכך: במהלך 18 ימי התפילה, התקווה והייאוש חלפה לי בראש המחשבה שייתכן שאייל, גיל עד ונפתלי אינם בחיים. אבל במהלך ששת הימים שחלפו מאז נמצאה גופתו של מוחמד אבו-חדיר ועד לפענוח הפרשה, אמרתי לכל מי שאני מכיר שפשוט אין סיכוי שיהודים עשו את זה. לכן הרגשתי כל כך מטומטם. זו הרמה שלנו? איך חבורת הערסים הזאת (וסליחה על ההכללה, יש גם ערסים חפים מפשע) לקחה לנו שבועיים וחצי של התעלות רוח, של הנגדה כל כך ברורה בין העם היהודי ובין אויביו, והפכה אותם למלחמת שבטים פרימיטיביים שחוטפים זה לזה נערים ורוצחים אותם?

 את הסיכום המדויק ביותר של התחושות האלה קיבלתי באוהל האבלים מחוץ לבית משפחת פרנקל בנוף איילון. עמדתי שם, מחכה בתור ארוך ארוך של אנשים שהגיעו רק כדי לומר “המקום ינחם אתכם” להורים, אבי ורחלי, ודיברתי בינתיים עם ישי פרנקל. ישי הוא אחיו של אבי. בימים כתיקונים הוא מנכ”ל אינטל ירושלים, שמנהל יותר מאלף עובדים, אבל בשבועות האחרונים הוא ניהל משימה קשה ומורכבת הרבה יותר. הוא היה איש הקשר של משפחת פרנקל עם העולם החיצון, מהתקשורת ועד הממשלה.

לכל משפחה היה דוד מסור כזה, שגם פעל בשמה וגם שמר עליה.

תוך כדי שהוא אומר למתנדבים להביא עוד שתייה ולהנמיך את המאווררים הענקיים שבחצר, סיפר לי ישי על ריאיון אחד שלו. “דברתי ב BBC ביום שישי, באנגלית. קבעו איתי מראש ריאיון, אבל לא אמרו לי שמולי תדבר גם דודה של הנער הערבי שנרצח. מילא. אמרתי את שלי והיא אמרה את שלה, אבל בעוד אני ישבתי בבית בשקט, מאחוריה עמדו עשרות נערים ערבים משועפט שלא הפסיקו להשתולל ולזרוק קרשים ואבנים. ממש שמעו ברקע את ההמולה האלימה. סיימתי להתראיין דקות ספורות לפני שבת ורצתי מהר לתפילה.

בשבת התארחו כאן תלמידי שיעור א’ מישיבת מרכז הרב שבה לומד צבי, אחיו של נפתלי. מאז הפיגוע בישיבה הם נוהגים לשיר בקבלת שבת את השיר ‘קה אכסוף’. פתאום חשבתי על הניגוד הזה: הצעירים בשועפט שנרצח להם חבר זורקים אבנים בשעה הזו, והצעירים שלנו שנרצח להם חבר יושבים יחד ושרים ‘ויהיו רחמיך מתגוללים על עם קודשך'”.

  בינתיים מגיעים אל החצר של פרנקל מושבניקים מהצפון שהביאו גבינות מהמשק (“נסענו שעות כדי לתת את זה במיוחד להורים. הנה, יש לנו גם תעודת כשרות לעסק”), ויחד איתם, בלי פמליה ובלי טררם, נכנס פתאום חב”דניק צנום עם מגבעת שחורה ומתיישב בשקט. אברהם פריד.

התור שלנו כמעט מגיע. ממש לפנינו עומדת נערה בחולצת בני עקיבא שהגיעה מאחד הסניפים בדרום. היא מחבקת את רחלי, מוציאה את האייפון ומתחילה להראות לה תמונות: “תראי, זאת התפילה הגדולה שעשינו למענם. וזו עצרת הזדהות בצומת קסטינה. אבל האמת היא שבימים האחרונים מאוד קשה לנו. החניכים הצעירים בוכים הרבה ושואלים המון שאלות. יש לי חניכה אתיופית מיואשת לגמרי”.

רחלי מחזיקה למדריכה את היד ואומרת בשקט ובביטחון: “תקשיבי לי, ותגידי את זה גם לחניכים שלך: לנפתלי היו המון שאלות. הוא לא חיפף ולא חיפש קיצורי דרך, הוא רצה לדעת את האמת ולא פחד לחקור דברים לעומק. אבל על דבר אחד הוא שמר לאורך כל הבירורים שלו, ותגידי להם גם את זה: הוא שמר על מחויבות להלכה. חשוב לברר לעצמנו דברים, אבל להמשיך לשמור, כל הזמן, על המחויבות שלנו”.

 קשה לעזוב את החצר הזאת. כולנו מכירים את הקלישאה “באתי לחזק ויצאתי מחוזק”, אבל כאן זה הרבה יותר מזה: אנשים לא באים לנחם, הם מראש באים להיות מנוחמים, מחוזקים. באים לקבל פשר לכל התחושות שלהם, להרגיש חלק מהסיפור הגדול הזה, לראות מקרוב את האנשים שליוו את חייהם במשך 18 ימים.

בדרך החוצה אני מקשיב לשיחה של כמה אנשים על המשמעות של כל מה שחווינו. המילה “אחדות” לא מפסיקה להישמע שם. האם כל עם ישראל התאחד? האם אפשר להמשיך את האחדות הזאת קדימה? לשיחה מצטרפת ד”ר מרב פרנקל, אשתו של ישי, רופאה בכירה במחלקה הפנימית בסורוקה. ביום שני בערב יצאה אולפנת עפרה שבה לומדת ביתה למסע לפולין.

אבל ביום שני אחר הצהריים נמצאו שלוש הגופות, והתוכניות השתבשו. האולפנה התארגנה במיוחד כך שהתלמידה תטוס יממה אחת אחרי כן. “חזרנו הביתה בחצות מותשים מההלוויה במודיעין”, סיפרה ד”ר פרנקל, “ובשתיים בלילה יצאתי עם הבת שלי לנתב”ג, כדי שתצטרף לחברות שלה באיחור של יום. אנחנו עומדות בתור בנתב”ג, מוצפות ברגשות, ואז שומעות שתי נשים שעומדות לפנינו. הראשונה אומרת: ‘אני מקווה שלא שידרו את ההלוויה הזאת בחו”ל, שלא יחשבו שם שכל מדינת ישראל כזאת דתית’. השנייה מסתכלת עליה, מהנהנת ואומרת: ‘ומה פתאום הם עשו שבעה ילדים? שבעה ילדים? מי מגדל אותם? ועל חשבון מי הם יחיו?'”.

וואו. ד”ר פרנקל סיפרה את כל זה בחיוך מריר, ואמרה שהתלבטה אם לפנות אליהן (“סליחה, אני הדודה של שבעת הילדים האלה, וכמה חבל שעכשיו נשארו רק שישה!”) או לשתוק. היא התפוצצה מבפנים, אבל ליוותה את הבת שלה אל הדלפק ובסופו של דבר לא אמרה מילה.
עמדתי שם וניסיתי להגיד לעצמי נוכח הסיפור הזה “הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ‘ואהבת לרעך כמוך'”, אבל איכשהו זה נראה לי קצת יותר מורכב. אולי המסר הזה קצת פשטני, וצריך לשאול את עצמנו שאלות קצת יותר עמוקות? אולי אי אפשר לפטור את עצמנו באמירה השטחית “אחדות, אחדות, אחדות” אם אנחנו רוצים לרדת לשורש העניין?

  אז אני לא יודע אם הייתה פה אחדות חילונית-דתית מוחלטת. הלוואי. מה שכן היה כאן, ועל זה דווקא כמעט לא דיברו, הוא אחדות יהודית כלל עולמית, חוצת גבולות. ידיד ישראלי-אמריקאי שלח לי השבוע מייל עם “הדבר הכי חם אצל יהודי אמריקה”. הרב שי שכטר, בנו של הרב הרשל שכטר, ראש הישיבה-יוניברסיטי ומבכירי רבני ארה”ב, נשלח על ידי הקהילה שלו כנציג שינחם את שלוש המשפחות. מהארץ, הוא כתב באנגלית את המכתב הבא לקהילה שלו:

“מעולם לא הייתי כל כך עצוב לנסוע לישראל. בדרך לשדה התעופה חשבתי לעצמי: האם תהיה משמעות לביקור שלי? האם המשפחות יבינו כמה הרגשנו כאן משהו קולקטיבי, של אחים ואחיות? אמרתי לעצמי שאני שליח ציבור וזה תפקידי.

באמצע הטיסה הדיילת שאלה אותי מתי אני חוזר, ואמרתי לה שכבר בעוד ארבעה ימים. היא שאלה אותי איזה מין טיול זה, וסיפרתי שאני נציג של בית כנסת שרוצה לבקר את המשפחות ולהעביר להן מכתבים יפים מהאחים האוהבים שלהם באמריקה. הדיילת פשוט התחילה לבכות בלי שליטה.

היא אמרה שזה לא ייאמן לראות את הכוח של דאגה הדדית, ואז הלכה למערכת הכריזה של המטוס, שהיה עמוס בקבוצות של ‘תגלית’, והתחילה לדבר אל הנוסעים: ‘רבותיי, יש לנו על המטוס שליח מצווה. בואו תכירו רבי שנשלח על ידי הקהילה שלו לבצע מצווה מאוד גדולה, ניחום אבלים, של אנשים שהוא לא מכיר אבל הם אחים ואחיות שלנו’.

טוב, זו לא בדיוק הודעה שגרתית של דיילת וכמובן שהחלה מהומה שלמה שאחריה כבר לא ישבתי שוב במקום שלי. כולם ניגשו אליי, וניגש גם יהודי בן 26 מוושינגטון שסיפר שהוא בדרך לישראל לראשונה בחייו. הוא ביקש לשאול את הטלית שלי כדי לעשות מצווה למען הנערים, כי הוא לא שם טלית מאז גיל 16, אז חגגו לו בר מצווה. נתתי לו בשמחה את הטלית שלי ושאלתי אם הוא רוצה שאומר איתו את הברכה, אבל הוא אמר שהוא יודע, ואז שלף מהכיס שלו דף שעליו כתובה… תפילת הדרך.

זו התפילה היחידה שהוא יודע בעברית, והוא אמר אותה בהתרגשות עם הטלית. כולם צילמו אותנו מכל הכיוונים. אחר כך הוא ביקש גם להניח תפילין, ואז אמר: ‘הרב, אני רוצה להמשיך לעשות משהו למענם, אבל בוושינגטון אין לי את הקופסאות האלה. מה אתה מציע?’. ואז חסיד סאטמר שישב לפניי פנה פתאום אל הצעיר הזה, שכולו מלא פירסינג וקעקועים, ואמר: יהודי יקר, אם אתה מבטיח שתניח את התפילין בכל יום, אני שולח לך הביתה לוושינגטון תפילין שיחכו לך שם כבר כשתחזור מישראל. הם החליפו מיד פרטים והעסקה הושלמה. לא האמנתי שהקהילה שלי עשתה כל כך הרבה עוד לפני שהטיסה נחתה. כבר כמעט חשבתי שאפשר לחזור הביתה”.

 הרב שכטר נחת בנתב”ג ונסע הישר לטלמון. “זהו יישוב קטן של 280 משפחות שמוקפות בכפרים ערביים. הגעתי לשם בלי להכיר אף אחד, וה’ כיוון אותי ישר אל ורדה מורל, אישה שעלתה לטלמון מארצות הברית. היא אמרה שמשפחת שער נחה כעת ועשתה לי סיור ביישוב. רבים מהמקומיים התחילו לבכות כשראו אורח שהגיע במיוחד מאמריקה רק כדי לחלוק עמם את הכאב. הרגשתי שם אהבה שקשה לי לבטא במילים. ראיתי אנשים נושאים מגשי פירות, עוגות וכריכים למשפחה ולאורחים. על הדלת של הבית תלויה טבלה ובה אנשים כתבו אילו שירותים הם יכולים להציע למשפחה וליישוב. שרברב כתב שהוא פנוי ביום רביעי הקרוב, ונערה מבית שמש כתבה שבמהלך החופש היא מציעה בהתנדבות בייביסיטר לילדי היישוב והרשימה התארכה והתארכה.

פוליטיקאים ומבקרים התחילו להתקבץ ליד הדלת וגם חברים רבים של גיל עד, ואז דלת הבית נפתחה. מר וגברת שער אמרו לקהל שהם רוצים לדבר כעת עם רב שהגיע במיוחד מאמריקה, כי הדבר מרגש אותם מאוד, למרות שחלק מהנוכחים קרובים אליהם יותר ממני. קיבלתי ממר שער חיבוק מלא באהבה ובשותפות, ואז ישבנו ושוחחנו. מסרתי להם את המכתבים וגברת שער ביקשה להצטלם בווידאו כשהיא מודה לנו, כדי לשלוח לקהילתנו.

משם נסעתי לנוף איילון וגם עם מר וגברת פרנקל הרגשתי תחושת חיבור ואחדות. גברת פרנקל הפתיעה אותי ואמרה שהיא צופה בשיעורים שלי באתר YUTorah, וזה משמעותי מאוד בשבילה שאחד הרבנים שהיא שומעת מגיע פתאום מחו”ל כדי לנחם אותה. היא סיפרה שכאשר שגריר ארה”ב בישראל, דן שפירו, הגיע לבקר בבית אחרי החטיפה הוא אמר לה על נפתלי: ‘בשביל אזרח אמריקאי נעשה הכול’. היא ענתה לו: ‘זה לא משנה אם הוא אמריקאי או ישראלי. צריך להתייחס באופן שווה לשלושתם. כלל ישראל זה כלל ישראל!’.

משם המשכתי לבית של משפחת יפרח באלעד. באוהל הצפוף חיבקתי את מר יפרח והוא החל לבכות על הכתף שלי. הוא הציע שבית הכנסת שלו ובית הכנסת שלנו ישתפו פעולה יחד בשמחה הבאה של אחת הקהילות, כדי שנהיה שותפים לא רק בכאב אלא גם בשמחות. בתוך הבית פגשתי את גברת יפרח והיא ביקשה שבית הכנסת שלנו יצטרף ליוזמה שלהם, שבערב שבת, בשבע בערב שעון ישראל, קרוב למיליון יהודים ברחבי העולם ישתתפו ברגע אחד של חסד. כולם ייתנו כסף לצדקה, לזכר שלושת הקדושים. היא ביקשה שנהיה חלק מהדבר המשמעותי הזה, ושנגיד בקול רם כשאנחנו שמים את הכסף בקופה, ‘גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה’.

מה עוד אני יכול לכתוב לכם, חברי קהילה יקרים, בסיומו של מייל כזה, חוץ משלוש מילים: מי כעמך ישראל. בריחוק מקום ובקירוב הלב, הרב שי שכטר”.