מלאכת הניהול של פורום ‘בחדרי חרדים’, אותה ביצעתי בהתנדבות, הייתה קשה מאוד.
טרולים שביקשו להציק לחרדים הציפו את הפורום בלילות בהודעות ובתמונות בלתי ראויות, בלשון המעטה, ואני הוזעקתי שוב ושוב, לעיתים באמצע השינה, כדי לנכש את העשב השוטה החוצה.
כדי להתגבר על תופעות מטרידות אלה, ביקשתי ממנהלי ‘הייד פארק’ לסגור את הפורום למורשי כתיבה בלבד. השלב הבא היה לרכז את כל הפורומים החרדים, רובם בנושאים נישתיים שצמחו באתר לצד ‘בחדרי חרדים’, לפלטפורמה אחת: ‘הייד פארק מסורת’. זאת, מתוך מטרה למנוע מהגולשים להיתקל בכניסה לדף הבית של האתר בפורומים שלא התאימו לגולש החרדי.
ההחלטה לסגור את הפורום למורשי כתיבה, כמו גם זרם הפניות שהתחיל להגיע מצד אנשים, ארגונים או בעלי עסקים שכתבו אודותם בפורום, אילצו אותי לגייס מנהלים שיסייעו במלאכת האישורים והטיפול בתלונות. היו כמה מנהלים כאלה, שלאחר תקופה קרסו תחת המעמסה ופרשו.
אבל מי שהפך לשותף של ממש היה הרב דב פוברסקי, שסיים אז את שירותו כרב צבאי. היה לו יתרון ברור בימים שהאנונימיות הייתה הדבר הכי מקודש בעיני הגולשים: גם הוא, כמוני, לא הסתיר את זהותו.
היום, כאשר רבבות חרדים כותבים ברשתות החברתיות בשמם המלא, לצד תמונתם, מעלים סטטוסים ו’סטוריס’ עם תמונות מכל מקום ובכל זמן, קשה להאמין עד כמה הגולשים היו חרדים באותם ימים מהאפשרות שאי-מי יגלה את זהותם. כאשר לאחד הכותבים היה נדמה כי הניק בו כתב זוהה, הוא מיהר לפרוש ולבקש אישור כתיבה תחת ניק חדש.
או פשוט נעלם.
הגולשים מצאו בפורום ‘בחדרי חרדים’ זירה חופשית, שלא הייתה קיימת עד אז בשום צורה. פתאום, במקום לכתוב ‘מכתבים למערכת’ שלא הודפסו, ניתן היה להתלונן על גופים עסקיים, להביע ללא מורא דעות על הפוליטיקה החרדית או העיתונים, ובעצם על כל נושא שעל סדר היום.
אנשים או ארגונים שמצאו עצמם מככבים ב’אשכולות’ החלו לפנות בבקשות למחוק הודעות או אשכולות שפורסמו. היות וחשוב היה לי שבפורום יתפרסמו רק דברים נכונים, פעלנו, צוות המנהלים, לבדוק את הדברים. במידה והתברר שהתלונה מוצדקת – הסרנו את האשכולות. אבל אם מצאנו שהדברים שהתפרסמו נכונים – לא עזר דבר.
היו פעמים לא מעטות שקיבלתי הודעת איום: ‘אם לא תורידו את ההודעה נתבע אתכם’. לא נבהלתי. משום שהיה ברור לי: אם הדברים הם אמת – שום איום לא יעזור.
•
הזירה האינטרנטית החדשה הפכה גם במה להכפשות תחת מעטה של ניקים עלומים. אחד מאותם שסבלו מכך היה איציק סודרי, דובר ש”ס לשעבר.
הודעות מכפישות שפורסמו עליו בפורום ‘בחדרי חרדים’ יורטו על ידי מיד, והמכפיש החל לפרסם את השמצותיו בפורומים קטנים, שנותרו ללא השגחה.
כשנה וחצי לאחר הקמת הפורום, הגישו סודרי, אחותו יהודית יוסף – כלתו של הגר”ע יוסף זצ”ל, ועוד חמישה בני משפחה ומקורבים נוספים תביעת בגין לשון הרע נגד בעלי ‘הייד פארק’.
הייתה זו תביעה ראשונה מסוגה. על אף שמפרסמי ההודעות היו גולשים, מגישי כתב התביעה, אותם ייצג עורך דין אלדד יניב, בחרו להאשים את מפעילי האתר, כביכול הם שפרסמו “עלילות שווא שהשפילו אותם ברבים והתעלמו מדרישותיהם להפסיק את הפרסומים”.
שנתיים אחרי, סודרי הפסיד בתביעה התקדימית.
השופטת קבעה כי בעלים ומנהל של אתר אינטרנט המפעיל פורומים בהם יכולים הגולשים להחליף דעות בנושאים שונים, אינו אחראי לתוכן הפרסומים, וגם אינו חייב להשגיח מראש על תוכן הפרסומים ולבצע סינון שלהם בטרם התפרסמו, כדי למנוע לשון הרע.
בית המשפט השווה את האתר ל’כיכר גדולה’, אשר מקימיה מאפשרים מבחינה טכנית להקים לוחות מודעות, עליהם יכולים אנשים המעוניינים בכך לתלות פרסומים כאוות נפשם.
“מאחורי הפרסומים של האתר, אין כל יד מכוונת, אין סינון, אין סלקציה, אין ‘מסגרת’, אין עורך. מדובר בקובץ של דברים המושמעים באופן חופשי על דעת אומריהם ועל דעתם בלבד, כאשר כאמור ה’אתר’ מספק לדוברים רק את הבמה, את הפלטפורמה, מבלי לסנן, לכוון או לחוות כל דיעה שהיא על האמור והמתפרסם”, קבעה השופטת.
•
האיומים הפכו לחלק משגרת ניהול האתר, אבל אחד מהם זכור לי במיוחד.
הייתי בנסיעה על רחוב ז’בוטינסקי בבני-ברק, כאשר בטלפון התקבלה הודעה. “תתקשר אלי”, כתב האיש, “אני מחפש אותך”.
התקשרתי.
“אני נמצא ליד הבית שלך. איפה אתה?”
מי כבודו, שאלתי.
“כמה חבר’ה מפרדס כץ”.
איך אני יכול לעזור, התעניינתי.
“תראה”, הוא אמר, “באתר שלך כותבים דברים לא יפים על חבר שלנו. אנחנו רוצים שתוריד אותם”.
אכן, באותו שבוע עלה אשכול שצבר תאוצה, בו פורסמו תיאורים שלא החמיאו, לשון המעטה, לעסק שהיה בבעלות חרדי מבני ברק.
יכול להיות שהדברים לא יפים, השבתי, אבל נכונים.
“כדאי שתחשוב שוב”, הוא הציע.
סגרתי את הטלפון.
“שלושה בחורים עם כובעי מצחייה הסתובבו פה בחצר. נראה לי שהם חיפשו אותך”, אמרה לי בת משפחה כשהגעתי הביתה.
כמה דקות אחר כך הטלפון צלצל שוב.
“מה החלטת?” הוא שאל.
כלום, עניתי.
“אפשר שניפגש?”
מתי שתרצה, אמרתי. מצלמות האבטחה כבר צילמו אתכם, שיקרתי.
כפי שקרה עשר שנים קודם לכן עם המאיימים מחצר סאטמר, גם ‘החבר’ה מפרדס כץ’, לא חזרו שוב.
•
השינוי הראשון והמהיר שביצעתי ב’בקהילה’ היה גרפי. ממקבץ ידיעות, רובן ממשרדי יחסי-ציבור, התרחב החלק החדשותי ולבש לראשונה חזות של עיתון חדשות מעוצב. הכותרות היו אדומות, התמונות גדולות.
חג הפסח של שנת תשס”ג עמד בפתח. הצעתי לעמיתי, בנימין ליפקין, להפיק מוסף-נושא מיוחד, מלבד מגזין ‘קולות’, לכבוד החג. כתבי העיתון שוגרו לעשות ’24 שעות’ במחיצת בעלי מלאכה וארגונים. למרות הזמן הקצר שעמד לרשותו ואיכות החומר שקיבל, הצליח ליפקין, בכישרונו הגדול, לעמוד במשימה בכבוד.
היה זה מוסף-נושא ראשון בשורה ארוכה של מוספי-חג שיצאו לאור מאז, והפכו לנכס ייחודי של שבועון ‘בקהילה’.
היינו באופוריה.
לא אשכח את הרגע בו שרטטתי על הגריד את עמוד השער של החדשות, ובצד שמאל למעלה כתבתי: ‘3 חלקים, 96 עמודים’.
עיתון משפחה, הוותיק בהרבה, הוציא-לאור לקראת אותו חג הפסח 244 עמודים.
אלא שלאחר חג הפסח נחתנו אל קרקע המציאות. מערכת העיתון סבלה ממחסור חמור בכותבים טובים ומיומנים.
עד אז כתב ישראל קצובר, מי שהקים יחד עם יצחק נחשוני את ‘יום השישי’ ושימש ככתב הצבאי של ‘המודיע’, יותר מחצי מוסף ‘קולות’, מידי שבוע. היו אלה בעיקר ‘כתבות ספריה’ על נושאים צבאיים או מדיניים. חשבתי שזה משעמם, שצריך לשנות כיוון ולהתמקד יותר בנושאים פנים-חרדיים.
גם את החדשות קשה היה להפיק עם כתבים צעירים, שלא כולם התאימו לדרישות התפקיד.
נוצר צורך דחוף לגייס כותבים חדשים.
•
“יש בחור צעיר, למד בישיבת פוניבז’ ועזב, שאולי כדאי לגייס ככתב לעיתון”, שח לי ביום אביבי אחד המו”ל, דודי זילברשלג. “אמא שלו פנתה אלי, אומרת שהוא אוהב לכתוב. תבדוק אותו”.
בחדר הישיבות של המערכת המתין לי בחור צעיר, גבוה ורזה.
“יוני, יהונתן אינדורסקי”, הציג את עצמו. הוא היה בן 19, תלמיד ישיבת ‘אור אלחנן לצעירים’ שאחרי כשנתיים בפוניבז’ פרש מהישיבה. יוני, שגדל בשכונת גבעת שאול, היה נתון בלבטים שהובילו אותו, כמו לא מעטים באותה תקופה, אל עמותת ‘הלל’. אמו, בניסיון לבלום את הצעד, יצרה קשר עם זילברשלג. היא האמינה כי עבודה בעיתון תשאיר אותו במסגרת החרדית.
בשיחה שניהלנו הוא סיפר בפתיחות על לבטיו, ובסיומה צירפתי אותו לצוות העיתון.
ההימור התגלה כמוצלח. כישרונותיו וחריצותו של יהונתן ענבר, זה היה שם העט שבחר, בלטו מיד. כתבותיו היו מעמיקות, יסודיות ומעניינות. ‘בקהילה’ זכה בכותב ‘כוכב’.
כשלוש שנים אחר-כך, הוא ביקש לשוחח עמי. התיישבנו בחדר במשרדי המערכת ששכנה אז כבר ברחוב הרטום בהר חוצבים.
“אני הולך ללמוד קולנוע ב’סם שפיגל'”, אמר. “עברתי בהצלחה את המיונים והתקבלתי”.
חששתי. ‘סם שפיגל’, בית הספר היוקרתי לקולנוע, הוא מעוז חילוני.
תראה יוני, אמרתי. אני מאחל לך הצלחה, אבל מבקש רק דבר אחד. אל תיסחף ותהיה כמו כולם. יש לך ‘קול’ ייחודי, שפה שונה, תישאר מי שאתה.
הוא הבטיח שכך יהיה.
יוני המשיך לעבוד כעיתונאי, במקביל ללימודים. הוא הצליח מאוד, וכחמש שנים אחר כך, בשנת 2010, נבחר הסרט ‘דרייבר’, סרט הגמר שיצר למצטיין ב’סם שפיגל’, ואף הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים.
שנתיים אחר-כך הוא יצר את ‘שטיסל’, הסדרה עטורת הפרסים שכבשה גם את הרחוב החרדי, ומשודרת כיום בעשרות מדינות ברחבי העולם.
•
בכ”א באב תשס”ג, ה-19 באוגוסט 2003, הרעיד את ירושלים פיגוע התאבדות באוטובוס קו 2, שנסע בשעת ערב מן הכותל המערבי. בפיצוץ נרצחו 23 אנשים, בהם 7 ילדים, ונפצעו למעלה מ-130.
כמה ימים קודם לכן התייצב במשרדי במערכת נער צעיר, בקושי בן 17, וביקש להצטרף אל צוות הכתבים של העיתון. כעת הוא התייצב שוב, נדנד שאתן לו משימה.
תעלה על אוטובוס קו 2 הנוסע לכותל וחזרה, אמרתי לו, תשוחח עם הנהג והנוסעים, ותביא כתבה.
למחרת שב הנער עם כתבה. עיינתי בה במהירות. היא הייתה כתובה היטב.
התקבלת, אמרתי לשלמה קוק. הכתבה מצוינת.
“כשלמדתי בישיבה, הכרתי חבר – בני גרנות. הוא עבד ברדיו ‘הקול החרדי- קול שמחה’ של דודי זילברשלג. הייתי בא לבקר אותו ומדי פעם פתחו לי מיקרופון ושידרתי תוכניות”, סיפר קוק לימים בשיחה עם אבי גרינצייג. “מעבר לקיר האולפן הפיראטי, היו ממוקמים משרדי העיתון ‘בקהילה’, ותמיד לטשתי לשם עיניים. עד שיום אחד אזרתי אומץ וניגשתי לעורך החדשות בעיתון. הוא נתן לי מיד – באומץ רב מצידו – משימה רצינית.
“העורך אמר לי: ‘קח כרטיסיה, תעלה על קו 2, ותשאל את הנוסעים איך זה מרגיש להם לנסוע על אותו מסלול שבו נהרגו 22 יהודים’. מיד הבנתי שזו הזדמנות פז: אם אני עושה אותה בהצלחה – השמים הם הגבול, ואם לא – אצטרך לחפש הזדמנות במקום אחר.
“זה לא היה קל. עליתי על האוטובוס. ניגשתי לאנשים, עם פנקס ביד. רובם לא האמינו שבחור כל-כך צעיר הוא כתב ב’בקהילה’. הנהג ניצל את המבוכה שלי ואמר: ‘אסור לעיתונאי לראיין אנשים באוטובוס, אלא אם כן הוא מקבל אישור מהנהג’. לקח לי כמה שניות להבין שהוא מתעלל בי בציניות…
“ביום חמישי באותו שבוע, על הבוקר, רצתי למכולת להביא עיתון. להפתעתי, גיליתי – לא פחות ולא יותר – את השם ‘שלמה קוק’ מתנוסס בעמוד השער. דפדפתי לעמוד 8, וגיליתי שהכתבה שלי מתפרסת על פני עמוד שלם”.
רשימתו מהנסיעה פורסמה בגיליון המיוחד שהוצאנו לאור, והוקדש כולו לפיגוע שטלטל את העולם החרדי. על אף שהיינו צוות קטן, הייתה זו הפעם הראשונה בה הפיק ‘בקהילה’ מוצר איכותי, שעלה על זה של המתחרה ‘משפחה’.
קוק, כמו אינדרוסקי, סייע לנו להתקדם קדימה אל היעד אליו חתרנו. למצב את ‘בקהילה’ כמתחרה של ‘משפחה’.
•
כשלוש שנים אחר-כך הטיל עלי אחד מהמו”לים של העיתון משימה קשה, שנאלצתי לבצעה בלב כבד.
היו מי שעינם הייתה צרה בהצלחתו של העיתונאי הצעיר, עוד לא בן 20, והם טפטפו רעל בלתי פוסק נגדו.
“הוא לא מתאים לנו”, אמר לי המו”ל. “תפטר אותו”.
הצעתי לקוק לעבור לכתוב ברשת ‘קו עיתונות’, שם הוא אכן השתלב כעורך וכותב.
ה’תיקון’ התרחש כעבור עשר שנים. שלמה קוק, שסולק על לא עוול בכפו, התמנה לעורך הראשי של ‘בקהילה’.
הפרקים הקודמים:
כשפלוני (דוד ארגמן) ערך ראיון ראשון עם אלמוני (אברהם פריד) • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק א
‘אתה יודע מה אנו מסוגלים לעשות’, אמר האיש מעבר לקו באיום • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק ב
‘רבותי! לאזט מיר רעדן תכל’ס… נוכל להעביר ידיעות לכל העוילם’ • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק ג