איך ניסיתי לברוח ולא ממש הצליח לי • פוסט מרגש של רחלי רושגולד

איך ניסיתי לברוח ולא ממש הצליח לי…

כשהבנתי שהפעם אני לבד לבד, היה לי ברור שאני נוסעת למקום מנותק ומרוחק, לא רוצה ליל הסדר, לא רוצה לראות אנשים, לא רוצה להיזכר במה שאין לי ובמה שחסר לי.

אני יכולה לחגוג עם אלוקים אמרתי לעצמי.

התחלתי לחפש יעדים והעדפתי להתנתק לחלוטין.

אז נרקמה תוכנית: אני אגיע לסקוטלנד בחמישי וביום שישי בבוקר אסע לנקודה מרוחקת מהממת ושוממה.

לבד…כל כך רציתי לבד.

לא לזכור כלום, לא לראות כלום, לא לשמוע כלום.

ואלוקים צחק עליי.

•

יום חמישי בערב הגיע ואני חושבת על הנסיעה שלי מחר, 4 שעות לתוככי סקוטלנד המהממת, לאיים, לתוך הניתוק הזה שכל כך רציתי.

ואני מרגישה בפנים מן קול פנימי עמוק שבא מתוך הנשמה.

מחר ליל הסדר. ואת בורחת…

מחר כולם בכל העולם יושבים יחד ואת? איפה את?

ואני במלון לבד.

מחר בבוקר אני צריכה להיות מוכנה מוקדם לנסיעה המתוכננת.

ופתאום כל הקסם הזה שהיה זוהר ומושך כל כך בשבועות האחרונים הופך להיות משהו שאני כבר לא רוצה בו.

מנצנצת בי כמיהה… אני רוצה ליל הסדר. אני רוצה לחגוג עם עוד יהודים את הלילה שלנו.

ואני בוכה את נשמתי לתוך הכרית.

הרצון שלי במקום זר ומנוכר התהפך להיות סוג של סיוט.

ואחרי שעתיים של בכי לתוך הכרית, אני אומרת לאלוקים אני אעשה את שלי. ואתה בבקשה תעזור לי.

אני פונה ל-Tallia Scotland אותה הכרתי בקבוצה של מטיילים בסקוטלנד. היא גרה כאן ועובדת בלעזור לישראלים ליהנות כאן בארץ הקסומה הזאת.

אני משתפת אותה במה שקורה איתי והיא כמו מלאכית ששלח לי אלוקים מסדרת לי את הכל, ושולחת לי את שליח חב”ד שידבר איתי.

•

אין פה קהילה יהודית אומר לי השליח, אבל ליל הסדר אנחנו עושים.

ואני בוכה בטלפון, לא מצליחה לדבר איתו. רק לוקחת כתובת ואומרת שאני מגיעה.

ביטלתי את הנסיעה, ביטלתי את המקום המרהיב והמרחיק שבו תכננתי להיות.

חיפשתי מלון קרוב, לא מעניין אותי מחיר, אני רוצה ליל הסדר.

ויש ליל הסדר!

נכנסתי לאולם, הדלקתי נרות, וכשהסתובבתי ראיתי הרבה זוגות עיניים שמתבוננות בי, אשה שלא מפסיקה לבכות…

מה אסביר להם? שניסיתי לברוח ואלוקים חיכה לי?

התיישבתי ליד השולחן לצידי בחורה מאינדונזיה, היא סטודנטית באדינבורו, אמא שלה התגיירה לפני שילדה אותה, והיא מסבירה לי כמה לא פשוט לשמור כאן על כשרות, בחורה שמפרטת לי הלכות כשרות ואם הייתי רואה אותה לפני דקה ברחוב לא הייתי מעלה על דעתי שהיא בת עמי.

בכיסא לידה יושב סטודנט שמתרגש מההגדה, וכשאני שואלת לשמו הוא עונה לי, ומיד מוסיף: בפעם האחרונה שחגגתי את ליל הסדר הייתי בן 8.

ומהצד השני יושבים זוג קשישים. מסתבר שהם התגיירו לפני 30 שנים, יש להם בן בפורטוגל ובת בקואלה לה למפור, והייתם צריכים לשמוע אותה מברכת ברכת המזון.

והיא כל כך מאושרת כאן בליל הסדר, מסבירה לי שזה הערב היחיד שבו יש ערב ליהודים שאין כאן בכלל.

וכולנו יושבים מרוגשים ושרים.

את ההגדה קוראים כולנו באנגלית.

והשליח מנהל את הסדר בצורה כל כך מרגשת, כל דכפין ייתי ויאכל, הוא מתרגם לאנגלית, ומסביר: אנחנו מזמינים את כל מי שרעב לאכול איתנו.

וידעתי שהוא מזמין אותי.

אני שרעבה כל כך מאתמול בלילה.

רעבה למשפחתיות.
רעבה ליהדות.
רעבה ליהודים.
רעבה לעם שלי.
רעבה לאלוקים שלי.

אני כאן, אני באתי.

והבן שלו שר “מה נשתנה” באידיש, ואני נזכרת בעבר שלי שהוא לא כל כך רחוק, אבל אני רחוקה ממנו ואני נזכרת באמא ובמשפחה שהייתה פעם.

ואני שוב בוכה.

וליל הסדר נמשך ואנחנו מתחברים ביחד לבבות של אנשים זרים אבל אחים, ומרגש כל כך.

ומטלטל.

ואני יודעת שאלוקים איתי ואני איתו.

ותודה לך רבי! הרגשתי אתמול שחשבת עליי אז, כשרצית שבכל נקודה יהיה שליח.

כשעמדתי שם והדלקתי נרות בחושך של עצמי הרגשתי שידעת שיום אחד תסתובב בנקודה נידחת יהודיה שמנסה לברוח ואתה תמצא לה מפלט.

חג שמח לכם חברים!

• מתוך הפייסבוק של רחלי רושגולד-גוטליב