כשפלוני (דוד ארגמן) ערך ראיון ראשון עם אלמוני (אברהם פריד) • 40 שנות עיתונות חרדית I חלק א

את הידיעה הראשונה שלי כתבתי כאשר למדתי בשיעור ג’ בישיבה קטנה.

איני זוכר האם אני הצעתי את עצמי או שמא היו אלה חברי, שהאיצו בי לכתוב על הפעילות שקיימנו בחג החנוכה עם ילדיי העיר לוד.

הידיעה, שרבות מסוגה מתפרסמות כיום ביומונים החרדיים, לרוב תחת הכותרת ‘אירוע רב רושם’, פורסמה ב’כפר חב”ד’, אז עדיין דו-שבועון, שהחל לצאת לאור רק חצי שנה קודם לכן, בקיץ תש”מ, על ידי אהרן דוב הלפרין, מלמד ב’חיידר’ המקומי של הכפר החסידי.

קשה לומר שהייתה עיתונות חרדית באותם ימים.

שני הביטאונים המפלגתיים – ‘המודיע’ של אגודת ישראל ו’שערים’ של פועלי-אגודת-ישראל – התחזו לעיתונים, ועל הידיעות שהופיעו בהן, שפורסמו לעיתים יום-יומיים לאחר שכבר פורסמו בעיתונות הכללית, נפוצה הבדיחה: ‘איך ‘ידיעות אחרונות’ יודע לפרסם היום, מה שהמודיע יחשוף בעוד יומיים?!’

זמן-מה קודם לכן, בשנת תשל”ח, החל לצאת-לאור שבועון בשם ‘צופר’, בעריכתו של חיים שאולזון. היה זה עיתון בפורמט מגזיני, דל דפים, שרוב הכתבות והידיעות שפורסמו בו סיפרו על חצרות אדמו”רים או רבנים, לצד מאמרי הגות. אך היה בו חידוש שסימן את העתיד לבוא, כמה שנים אחר-כך: הוא היה עצמאי.

העצמאות הזו הובילה להחלטה, שנה אחר-כך, של הגראמ”מ שך וה’סטייפלר’ זצ”ל להחרים את השבועון: “צופר אסור לבוא בקהל, הוא מלא רכילות, לשון הרע וליצנות גרועה וביזוי לתלמידי חכמים ולבני ישיבות”.

בתגובה לחרם התחכם שאולזון, טיפוס מהפכני כבר אז: הוא הסב את שם העיתון מ’צופר’ ל’צוהר’, וטען כי מכתבם של גדולי התורה היה נגד ‘צופר’ – שאינו מופיע עוד.

‘צוהר’ המשיך לצאת עד לשנת תשמ”ב, אז נדד שאולזון לניו יורק, והשבועון העצמאי חדל מלהופיע.

צילום: ויקפדיה

גם עיתון ‘שערים’ של מפלגת פועלי-אגודת-ישראל המתפוררת, הפסיק זמן-מה קודם מלהופיע כיומון.

העיתונות החרדית גוועה.

•

חיידק הכתיבה לא נטש אותי גם בישיבה הגדולה. בשעות הלילה, בתום יום הלימודים, ישבתי וכתבתי: מאמרים, לצד סדרת כתבות היסטוריות, אותן פרסמתי ב’כפר חב”ד’, שכבר הפך לשבועון.

כדי להסתיר את העיסוק הבלתי מקובל מהמשגיחים בישיבה, אימצתי לי שם-עט, שליווה אותי מאז שנים רבות: דוד ארגמן.

מי שעודד אותי באותם ימים להתמיד בכתיבה, היה ההיסטוריון והחוקר החסידי הרב יהושע מונדשיין ז”ל. יהושע, אישיות של פעם בדור, היה אז צעיר באמצע שנות ה-30 לחייו.

עד היום לא ברור לי מדוע זכיתי, נער צעיר, להשקעה וקרבה כה גדולה מצדו: הוא ניהל איתי חלופת מכתבים שהתפרסה על פני עשרות אגרות, כולן ארוכות ומפורטות מאוד, בהן התכתבנו על נושאים היסטוריים, אבל לא רק.

הוא גם הזמין אותי לבוא בחופשת ‘בין הזמנים’ אל ביתו בירושלים. שם, לצד ספריית הענק שלו, גולל בשיחות שנמשכו שעות, את הפרויקטים שבדעתו להוציא לאור בעתיד. חלק גדול מהם אכן התגשם וראה אור ברבות השנים.

בהמשך לקחתי  פסק-זמן מכתיבה.

רק בשנת תשמ”ה שבתי לכתוב עבור שבועון ‘כפר חב”ד’, תחת שם העט שאימצתי ומאחוריו הסתתרתי. אלא שכעת הייתה זו כבר כתיבה עיתונאית בשלה יותר, שכללה ראיונות, כתבות ותחקירים היסטוריים.

אחד הראיונות הראשונים שערכתי היה גם הראיון הראשון של זמר חסידי שהפציע באותם ימים, וחתם על התקליט שהשיק בשם ‘אברהם פריד’, כשם במה.

פריד, לימים גדול הזמרים החסידיים, היה אז אלמוני עבור רוב צרכני המוזיקה, במיוחד אלה שהתגוררו בארץ ישראל. מעטם הכירו אותו מחוץ לגבולות שכונת קראון הייטס, בה התגורר.

הרב יהושע מונדשיין ז”ל. צילום: ויקיפדיה

אברמ’ל, אז עדיין בחור, היה נרגש מאוד בראיון, שקל מילים שוב ושוב, חרד לכל מילה שתכתב אודותיו.

היה זה, אפוא, ראיון שערך פלוני עם אלמוני.

•

יצחק נחשוני וישראל קצובר היו שני צעירים שהקימו בשנת תשמ”ה  את השבועון ‘ערב שבת’, שבתוך שלושה שבועות הפך, מסיבות שהיו כרוכות בהחלפת שותפים – ל’יום הששי’.

השבועון החדש, שזכה לגב כלכלי מעיתון ‘הארץ’, הביא בשורה חדשה לתקשורת החרדית ו’כבש’ את הקהל, בזכות היותו שבועון בלתי תלוי, ביקורתי וחושף, עם מגבלות וקווים אדומים אמנם, אבל בלי לכסות על עוולות וקלקולים.

עיתונות שלא הייתה עד אז מעולם ברחוב החרדי.

‘יום השישי’, שהודפס בפורמט טבלואיד, היה לציבור החרדי באותם ימים מה שערוץ 1 בטלוויזיה היה לציבור החילוני: כלי התקשורת היחיד, כשמולו רק ‘המודיע’ ו’יתד נאמן’ שהחל גם הוא להופיע. שני ביטאונים מפלגתיים שנראו שונים מאוד מהיומונים החרדיים של היום.

אבל זה לא עבר חלק. גם נגד העיתון העצמאי החדש יצאו בתחילת הדרך גדולי תורה, ובהם הגראמ”מ שך זצ”ל. אבל הפעם, בניגוד ל’צופר’, זה הסתיים בצורה שונה.

“היו פונים אלינו ישירות לא פעם ולא פעמיים בטלפון, שלא דרך נאמני הבית והורו לנו לא לכתוב על משהו או כן לכתוב”, סיפר יצחק נחשוני בשיחה שקיימתי איתו. “אנחנו הבנו שהם חייבים לקדש מלחמה בחדש, ובוודאי כשהוא מכרסם בעיתונות ההשקפתית, אך יחד עם זאת שמחנו לכל הזדמנות לפעול על פי הדרכתם. אני יכול לגלות כאן שאין שאלה מהותית שהייתה לי בנושא העיתון שלא שאלתי בה את פוסק הדור הגר”ש ואזנר זצ”ל, למרות שבשלב מסוים חתם נגד העיתון והבנתי וקבלתי את זה”.

אבל הייתה עוד תרומה של ‘יום השישי’ לתקשורת החרדית: הוא היה בית גידול לעיתונאים.

יצחק נחשוני. צילום: רדיו קול חי

לא מעטים ממי שתופסים היום עמדות בכירות בכלי התקשורת החרדיים החלו את הקריירה העיתונאית שלהם ב’יום השישי’. כמה מהכותבים צמחו אחר כך גם בכלי התקשורת הכלליים.

•

קשים היו חייהם של עורכי העיתונים והכתבים באותם ימים של לפני כ-35 שנים. מחשבים לא היו, וגם הפקס היה נדיר עדיין.

תהליך הפקת העיתון היה ממושך ומייגע. הכתבות והמאמרים, שנכתבו בכתב-יד או מכונת כתיבה, הוקלדו במערכת על מכונת סדר, והגרפיקאים, מצוידים בסכין יפנית, היו מעמדים את החומרים על הגריד. את התמונות הפיקו ב’חדר חושך’.

כניסת תמונות הצבע הפכה את הליך ההפקה למסורבל אף יותר, שכן התמונות נשלחו עם שליח למעבדה לצורך ‘הפרדת צבעים’, תהליך שארך יום לפחות.

ואם עבודת כתב רגיל הייתה מורכבת, הרי זו של כתב מחו”ל הייתה מסובכת פי כמה.

כדי לשגר כתבה אל המערכת, היה צריך לצעוד בשעת ערב אל ביתו של מי שבבעלותו היה מכשיר פקס – אחד מתוך שניים בכל השכונה.

עם התמונות שצורפו לכתבות, עברו דרך חתחתים. כדי שהתמונות יגיעו אל היעד בזמן, היה צריך לאתר נוסע הממריא לישראל ביום ראשון וכמובן מסכים לשמש כשליח. גם למערכת בישראל לא היו חיים קלים. על המפיק של העיתון היה להמתין לנוסע עם נחיתתו בנתב”ג, כדי ליטול ממנו את המעטפה. במקרים אחרים אף היה עליו לנסוע עד ביתו.

ואת כל התיאום בין הצדדים היה צריך לנהל באמצעות שיחות טלפון יקרות במיוחד.

המחשב הראשון שלי. צילום: nostal.co.il

אבל האור הטכנולוגי החל כבר מבצבץ בקצה המנהרה. בשנת תשמ”ז רכשתי, תמורת אלפי שקלים, סכום בהחלט לא מבוטל באותם ימים, את המחשב הראשון שלי, תוצרת חברת IBM (או שמא ‘תואם IBM’).

לא ניתן היה לעשות הרבה במחשב המסורבל, אבל היה בו מה שביקשתי: ‘אנשטיין’, מעבד התמלילים הפופולארי של התקופה (ועוד משחק פרמיטיבי אחד).

מאותה שעה, הקלדנים לפחות כבר לא נאלצו להיאבק בכתב ידי הבלתי מסודר.