בבני ברק לא יפלו טילים. נקודה

ההודעה. לא מעט מילות הערצה, כבוד, והערכה נדירה הופנו אל הגר”ח קנייבסקי לאורך השנים. הכינוי הקצר ‘ר’ חיים’ נהגה בחיבה על ידי אין ספור יהודים, והסיפורים הרבים אודות צדקותו, התמדתו, וקדושתו הינם חלק מהנרטיב החרדי, לאורו גדל כל ילד במגזר, וגם מחוצה לו. לא מעט גם חוו את סיפורי המופתים שנקשרו לשמו באופן אישי.

אולם דומה כי אמירתו החד משמעית של הרב קודם התקפת הטילים החמאסי”ת על ערי ישראל, כי “פצצות לא יפלו בעיר בני ברק כפי שהבטיח מרן החזון איש”, היא אחת ההיגדים המונומנטאליים, או המתגברים אמונה, שנאמרו במרחב הציבורי בעשרות השנים האחרונות.

לא מדובר בברכה, בעצה טובה, או בסיפורי הגיוגרפיה ברמת ה’בדיעבד’ של מעריצים שאת מהימנותם יש לאושש, אלא בהבטחה של יהודי ישיש, שאינו מומחה צבאי, בימים שקודמים למטח הכבד. המרחק בין תל אביב, רמת גן, ובני ברק, הוא כל כך זעיר, וסטיית התקן בדיוק השיגור לא נדרשת להיות גדולה כדי שרוח קלה תטה אותו לכיוון רחוב רבי עקיבא.

אלא שהרב קנייבסקי לקח אחריות, ובקול בוטח, חד, ללא שמץ של היסוס או חשש, הכריז, בדיוק כמו לפני כל פריצת מבצע, כי אין כלל מה לדאוג. האם קיים גורם כל שהוא ברחבי הקוסמוס שמסוגל להציג קביעה כזו עוד קודם המטח הראשון של חמאס? אם מישהו מכיר דמות כזו, שיקום.

סדרת חנוך. מנהלי הסמינרים ‘בית יעקב’, כך דווח באתר ‘חרדים10’, חשים תסכול הולך וגובר: “שר החינוך ‘מטרטר’ אותם, משאיר בערפול את מצבת הסמינרים, אינו משיב לפניות, קובע פגישות ומבטלן, ומטריח את הפונים אליו בצורה המסכנת את פתיחת השנה, באין תשובות להקצאות ולתקציבים”.

עוד קובלים אנשי הסמינרים כי “היחס במשרד החינוך אל מוסדות החינוך החרדיים, הוא כאל פחות מאזרחים סוג ב’. במסגרת הטרטורים, מפנים את נציגי הסמינרים מגורם לגורם במשרד החינוך עצמו והגורמים השונים משחקים בהם ככדור משחק”.

ביקשתי לזהות עקבות של מבוכה, השלמה, או אפילו ציניות בטקסט של מנהלי הסמינרים, ולא מצאתי. בין שלל האמירות לא קם איש והזכיר כי את מה שמבצע שר החינוך במנהלים, עשו הם, במשך עשרות שנים באלפי תלמידותיהם, בעיקר אלו ממוצא אתני מסויים.

אם נעשה שימוש בטרימינולוגיה שלהם זה ישמע בערך כך:

“הורי הנערה חוה אמסלם חשים תסכול גובר והולך. מנהל הסמינר האשכנזי ‘מטרטר’ את המועמדת ממוצא מזרחי, ומשאיר אותה בערפול. הוא אינו משיב לפניות ההורים, ומטריח את הפונים אליו בצורה המסכנת את לימודיה של הנערה בתחילת השנה”.

עוד קובלים הורי הנערה המזרחית כי “היחס של המנהל הליטאי אל הנערות הספרדיות הוא כאל פחות מאזרחים סוג ב’. במסגרת הטרטורים, מפנים את הורי הנערה מגורם לגורם, והוגרמים השונים משחקים בהם ככדור משחק”.

מלך הקניונים. כשמת אחד ממנהלי וממייסדי בתי הקאזינו הגדולים בלאס ואגס כתב הסופר מריו פוזו כי הימורי אלפי האנשים שהשתתפו בלוויה בלילה שלאחר מכן, היו כה גדולים עד שרוחו של המת יכלה להתענג מהתוצאה. באמירה הזו נזכרתי, כאשר נפטר השבוע [להבדיל] דוד עזריאלי, מלך הקניונים, ובאותו יום מצאתי את עצמי באחד הקניונים שבבעלותו. מאות, האנשים – חלקם הגדול אגב, חרדים, הכוללים בעיקר בנות סמינרים מצחקקות, אוחזות אחת בידה של השניה, ומחזיקות בשקיות קרטון קטנות – לא חדלו מלרכוש בחנויות ההנעלה, הטקסטיל, ולגדוש את המזון מהיר, כשרק מודעה צנועה בפתח הקניון מכריזה על מותו של האיש אליו תורמים כולנו את כספינו.

מעשה שהיה. החזרה מהלוויה היתה קשה מנשא. הוא מת צעיר, והותיר אחריו שני ילדים קטנים. בעיקר עצוב היה לראות את פניו של ידידו, שמעי, שלא חדל מלמרר בבכי. ‘אני מבין שאתה מתקשה להתאושש מהסתלקותו של ידידך’, ביקשתי להשתתף בצערו.

‘לא’, ענה לי בין פרצי הבכי, ‘אני בוכה בגלל שכיבדו אותי להספיד’.

‘אז מה הבעייה’?

‘אני דיברתי אחרי הרב ישראל מאיר לאו ולפני הרב ברוך מרדכי אזרחי’, ענה, ונראה היה אומלל כפי שלא נראה מימיו.