חזרה מברצלונה: בין מסי לפיקאסו בין גאודי לכייס שכונתי I טור תיור

האזהרה הראשונה אותה קיבלתי טרם נסיעתי לברצלונה היתה: היזהרו מכייסים. אל תניחו דבר על השולחן בבתי הקפה, על הגב או אפילו בכיס. אפילו דרכונים תותירו בחדר, וקחו עמכם צילום.

למה? האם הקטאלונים אוהבים כל כך לחמוד, לגנוב, לכייס? התשובה המפתיעה והמורכבת היא: כן. זה מה שהם אוהבים לעשות. לכייס.

למה? האם הם לא יכולים להתפרנס כבני אדם ‘רגילים’ מן המערב?

אין זה מאמר סוציולוגי ולכן התשובה שלי תגיע רק מההתרשמות המקומית שלי, והיא לגמרי פשוטה: הקטלונים לא אוהבים לעבוד. למעשה, הם מתעבים את העבודה. את ‘שלש ארבע’ של אריק אינשטיין הם פחות מכירים. הם יותר מתחברים לשיר הבטלנים.

איך אני יודע זאת?

בגלל שני תופעות מרתקות: כמות ההומלסים ופושטי היד, והחנויות הסגורות שברחובות.

פושטי היד מפעימים בגיוונם ובצורת בקשתם: פגשתי אנשים בעלי מומים שליבי נכמר עליהם, כמו גם קבצנים שממש השתטחו על הריצפה כדי לזכות בכמה סנטים. ובאשר לחנויות הסגורות? מבלי להאריך אציין רק כי הם היו סגורות.

בעיר פיגארו למשל רחובות שלמים היו שוממים כך באמצע יום חול של השבוע והחנויות נראו היו מעלות אבק. כאשר בחנות אחת שעל פניה עברנו בשעה 15:10 נראה בעליה הטרוד מוריד את תריסי הברזל, ניתן היה בקלות לשמוע אותו אומר לאשתו בספרדית: ‘אנג’לה, התפרעתי היום בעבודה, אני יוצא עכשיו נשבע, סליחה על השעה המטורפת, היו ארבעה קונים היום והם לא הפסיקו להגיע”.

האבחנה העמוקה הזו על משלח ידם של הקטלונים שופכת אור על שני אלמנטים מרכזיים נוספים המאפיינים את העיר: אמנות וכדורגל.

קטלוניה וברצלונה הם האתר בו שוכנת רוחו של מסי, והיא גם עירם של פיקאסו, גאודי ודאלי.

המשותף לארבעת האישים הללו? אף אחד מהם לא תרם מאום לאנושות, במובן הפשוט של תקופת הציידים והלקטים. אם הארבעה הללו לא היו חיים איתנו, העולם הפיסי היה מסתדר נהדר.

הזלזול המובנה והלא אינטלגנטי שלי הוביל אותי לעמוד על שלי, להתעקש כנגד כולם, ולהבהיר שוב ושוב שמגיעה לי הנחת סטודנט של חמישה אירו, גם באיצטדיון של הקאמפ-נאו, שם זכיתי תמורת עשרות אירו בודדים להיכנס לחדר ההלבשה בו משפשף מסי את גופו הטהור, וגם נוכח ציוריו העמוקים של פיקאסו.

כך אירע שבבוקר נעים ואביבי שוטטתי בין תמונותיו של פיקאסו, האמן הגדול, ולמרות שלא תמיד הבנתי למה התכוון הצייר הקוביסט [-ויקיפדיה] נעמדתי מול כל תמונה והתעמקתי בה כפי שעשו כולם.

נדמה לי שעשיתי רושם מצוין בשעה שהערתי שאת גדולתו של פיקאסו ניתן לראות דווקא בציוריו המורכבים, האבסטרקטים, המופשטים. הציור למשל של האשה השוכבת במיטה עם הרופא שלצידה, הוא ‘פושטי’, חסר ערך, מאחר שכולם מבינים מה ניצב לפנינו: אשה שוכבת במיטה. וגם רופא שבודק אותה.

כך גם הציור האומלל של הכלה הכורעת ברך, מה יש לנו פה? כלה כורעת ברך. אשתי ואנשים נוספים ששהו במוזיאון הנהנו בהערכה, עד שישראלי אחר, משבית שמחות קלאסי, צחק צחוק מכוער ואמר שדווקא שני הציורים הללו הם החשובים והמפורסמים ביותר שבמוזיאון.

המוזיאון של דאלי בפיגארוס לא היה מרשים יותר, אלא אם כן מבקשים לראות עד להיכן עשוי להידרדר בן אדם שאיבד את אשתו.

הדמויות של דאלי גרוטסקיות, מוזרות, מפחידות ומעוררות מחשבה, אך לא מהסוג שאליו ציפה. הן בעיקר מעלות תהיה מדוע נסעת במשך שעתיים וחצי באוטובוס ישן ונפרדת מחמישים אירו.

הבדיחה המוכרת על ילדים שקשקשו על דף ואז סיפרו כי זהו מיצג סוריאליסטי [-ויקיפדיה] מעולם לא היתה נראית רלוונטית יותר. נקודה נוספת שנותרה בלתי פתורה: מי הנוכל שסיפר לדאלי שהשפם שלו יפה וגם ביקש ממנו להנציח אותו באמנותו?

בחזרה לברצלונה: גאודי האדריכל האגדי בנה לעצמו בית, שקבלן שיפוצים חרדי מתחיל מייצר בשבוע. מצד שני גאודי היה הראשון ולכן זה אך טבעי שעליך לשלם לא מעט כסף כדי לראות את המטבח ואת חדר השינה שלו.

המסקנות: דומים מאד לשאיפותיו הבלתי אהובות של אבא שחולם על רהיטי וינטג’, ומעורר מבוכה בכל פעם שהוא מתפאר בהם לפני האורחים שמכווצים את גבם בכאב על כיסאות העץ הקשים. אולי די אבא. שמעת על איקאה? גאודי גם בנה את הכניסיה העצומה ‘המשפחה הקדושה’ שעדיין נבנית בימים אלה, 120 שנים אחר שהאמן קבע את יסודותיה. לא נכנסנו פנימה, אך התבוננו בעשרות או מאות חיטובי האבן המרשימים של דמויות יפהפיות ואמרנו לעצמנו: כמה חבל שלגאודי לא היה סי אן סי.

ביום האחרון לשהותנו בברצלונה פנינו למקדשו של הכוכב, שבאופן אירוני נולד דווקא בארגנטינה, הלא הוא ליונל מסי.

כדורגל בספרד בכלל ובקטלוניה-ברצלונה בפרט היא דת, והשחקנים הם הכהנים. מהבחינה הזו מסי הוא הכהן הגדול. רק שלהבדיל מכל מערכת מסודרת אין לו ממש סגן. החנויות בברצלונה כולם מציעות את חולצתו של מסי למכירה ואשתי שאלה אותי בפליאה, ממנה לא נעדרה הבורות, האם אין עוד שחקנים בקבוצה.

שמחתי על ידיעותי הנרחבות והזכרתי מיד את לואיז סוארז האורוגאווי, שעד כמה שידיעתי מגיעה בשטח זה, מרוחקת גם כן גיאוגרפית מברצלונה. ומי עוד, שאלה האשה.

אני אמנם ‘חיית כדורגל’, אבל משום מה לא הצלחתי להיזכר בשם נוסף, מלבד צלילים משמו של השוער שהזכירו לי בכל פעם מחדש סרטי שואה. זה לא משנה, אמרתי, סוארז לא כאן, מסי כן.

האיצטדיון אליו נהרו מאות תיירים גם הכיר בפוטנציאל של גדול הדור, ותמונותיו של מסי כמו גם חולצותיו עיטרו את המסדרון שהוביל למגרש. שם גם זכינו להצטלם עם חולצתו ואפילו התעטפנו בצעיף של ברצלונה, ממנו התקשיתי להיפרד.

זכינו להיכנס לאיצטדיון המכיל 99 אלף מקומות. שם שמענו בחור עם מבטא ערבי לוחש לעצמו: מדריד מדריד. מדריד מדריד. האנשים לא כעסו. הוא היה נראה אבוד והסדרנים הניחו אותו לנפשו.

לשמחתי, בחדרי ההלבשה, ניחוחו של מסי פחות הורגש ובסך הכל עברנו אותו בשלום. לפני שיצאנו הציעה לנו חנות המזכרות פיסות דשא מהאיצטדיון המופלא, ואני הבנתי שבדיוק כמו במקומות קדושים לאנשים קשה להיפרד.

בשדה התעופה סיפרו לנו שניתן לקבל את החזר המע”מ על מוצרים שנקנו בספרד.

כשעמדנו בתור עם שישה אנשים תקיפים נוספים, הופתענו לגלות שכולם ישראלים: ‘רק ישראלים מנצלים את זה’, אמר לי הגברתן שעמד לפני.

בחנות שבדיוטי-פרי הספרדי הבטיחה לנו המוכרת כי נקבל סכום נאה של מע”מ כשננחת בישראל, אך שם פגשנו בבחור עם כיפה סרוגה שפרץ בצחוק גדול ואמר: גם עליכם עבדו אה.

לא כעסתי, הקאטלונים גם כן צריכים להתפרנס.

השהייה בסנט לואיס

הנסיעה לפריז

חוויות מאמסטרדם