קרה לו משהו: למה כל כך שונאים את ביבי? למה כה אוהבים את ביבי?

1.

לכל מי שאמר לי בוקר טוב ביום רביעי, למחרת הבחירות, מצאתי את עצמי עונה בנוסח הפתיחה המוזרה משהו של ח”כ (לשעבר) יהודה גליק לראיונות ברדיו: “בוקר טוב! בוקר מלא בהארת פנים!”.

זה היה באמת בוקר של הארת פנים. בעיקר לילה של הארת פנים.

ואולי כדאי להתעכב קצת, לפני שממשיכים הלאה אל העיסוק האינטנסיבי (והחשוב) בחלוקת התיקים. לא למהר להיפרד מהתחושה המרוממת הזאת של סוף הבחירות. הרי למה השיר “ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה” כל כך תפס? כי הוא מתאים לדור שלנו. להסתר הפנים שלצערנו נוכח בכל כך הרבה תחומים בחיינו, גם האישיים וגם הציבוריים.

והנה לפתע: מהפך. האמת צפה ומתגלה וכל השקר והזיוף והפוזה – כעשן יכלו. ואפילו בגילוי שבתוך הגילוי, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך.

אלה היו בחירות אלוקיות. כל המציאות שלנו אלוקית, כמובן, אבל הפעם יכולת לראות בעיני בשר איך הקב”ה, הוא ורק הוא, מנהל את העולם. בפרפרזה על המשפט המפורסם, אפשר לומר שאם אתה רוצה להצחיק את הקב”ה, ספר לו מה אומרים הפרשנים הפוליטיים והסקרים.

בחירות 2019 היו שיעור מהדהד בהשגחה פרטית, שיעור במידות, בדרך ארץ, בענווה.

2.

אבל רגע, לפני כל השיעורים ומוסרי ההשכל, צריך פשוט להגיד תודה על התוצאות.

אני יודע שאני אשמע עכשיו כמו ליכודניק שרוף שצועק “היידה ביבי” אחרי הניצחון הגדול, אבל אני בכלל לא מעריץ של נתניהו. מבטיח לכם. יש לו הרבה חולשות אנושיות בעיניי, וגם כמה חולשות מנהיגותיות. בכלל לא בטוח שהוא יפעל נכון מול תכנית מאה הימים של טראמפ, למשל. אנחנו עוד זוכרים לו את הסכמי חברון, את ההתנהלות סביב תכנית ההתנתקות של שרון ואת ממשלת בנט-לפיד.

אבל אני פשוט נפעם מיד ההשגחה, מהסיעתא דשמיא העצומה שנותנים משמיים דווקא ליהודי הזה, דווקא בזמן הזה.

ואגב, לדעתי הסיעתא דשמיא הגדולה הזאת היא אחת הסיבות המרכזיות לתיעוב האדיר שיש כלפיו. זה מאוד פשוט: מי האישיות הפוליטית הכי נערצת על השמאל בדור האחרון? כמובן, שמעון פרס המנוח. ולמה? כי הוא זה שהצליח, יותר מכל מנהיג אחר, להביא לישראל את אהדת מנהיגי העולם. הוא זכה להערכה, ליוקרה, לכבוד מלכים, הוא פתח לנו דלתות. יפה מאוד.

אבל מה שמעון פרס עשה כדי לזכות באהדה הזאת? ויתר על חלקי מולדת, נתן נשק למחבלים, בנה מזרח תיכון חדש ומדמם. במילה אחת: אוסלו. ועכשיו, בא נתניהו הזה והפך להיות השמעון פרס החדש – רק בלי אוסלו.

שימו לב לפעילות המדינית שלו רק בשבועיים האחרונים: מחמאות נרגשות מנשיא ארצות הברית בביקורו בוושינגטון. טוב, לזה כבר התרגלנו. אבל אז, כמה ימים אחר כך פגישה לבבית עם נשיא רוסיה, יריבו של טראמפ, שדבר אחד מאחד אותם – האהדה לנתניהו. וזה לא רק יחס סימפטי ולא מחייב, זה המאמץ האדיר (לעולם לא נדע עד כמה) שעשתה רוסיה סביב החזרת גופתו של זכריה באומל הי”ד. ועל הדרך, בשבוע שעבר, ביקור נלהב כאן בארץ של נשיא ברזיל, המדינה החמישית בגודלה בעולם.

וזה בלי שהזכרנו את ההישגים הגדולים, ההיסטוריים, של העברת שגרירות ארה”ב לירושלים וההכרה ברמת הגולן. והכול בלי שום התקפלות או כניעה. להפך, הרי נתניהו עמד בתקופת אובמה תחת מתקפה צולבת בעניין האיראני ולא קם ולא זע.

נו, אם הייתם שמאלנים, לא הייתם מתעבים את נתניהו על זה? הוא מראה שאתם חיים בטעות, שאפשר לזכות בהערכת העולם גם תוך עמידה על עקרונות, ואולי בזכות עמידה על עקרונות.

ושיהיה ברור: אנחנו, בימין, לעולם לא נוכל להבין את זה עד הסוף, כי אצלנו מראש לא מייחסים חשיבות כה אדירה למה שיאמרו עלינו בגויים. נו שוין, עשיו שונא ליעקב, גוי-מחשמוי. אבל לתפיסת השמאל, יחסי החוץ שלנו זה הדבר הכי חשוב, המטרה הכי גדולה של כל מדינאי – וכאן מגיע ביבי המעצבן הזה ומוכיח שוב ושוב שאפשר להגיע לכל ההישגים האלה בדרך אחרת.

3.

ואחרי כל זה, מדהים אותי שיש 1,119,930 ישראלים טובים ויקרים ואכפתיים שעד כדי כך מתעבים את נתניהו, שאשכרה נתנו את קולם השבוע לאלטרנטיבה המסוכנת והמצחיקה של גנץ ולפיד לראשות הממשלה ותמכו בשני אנשים שהתפקיד הזה גדול עליהם במאה רמות. מועמדים שלא מתקרבים ליכולות של נתניהו.

המועמדות של בני גנץ הייתה פשוט מגוחכת. ושוב, אני יודע שאני נשמע עכשיו כמו ליכודניק שרוף במטה הליכוד שצועק על המסכים המציגים את תוצאות המדגם הראשוניות “בוז גנץ!”.

אבל אני לא כזה. אני לא איש של “היידה ביבי” ולא של “בוז גנץ”. אני אפילו מחבב את גנץ ברמה האישית. הוא נראה לי שוחר טוב. אדם שהקדיש את רוב שנותיו להגנה על מדינת ישראל. כל הכבוד. הוא יכול להיות שר תיירות נפלא למדינת ישראל. הוא אומנם חסר ניסיון פוליטי, אך יש בו משהו יצוגי כזה, נעים הליכות, מלח הארץ.

אבל מכאן ועד לפארסה של החודשים האחרונים? תראו אילו פדיחות הוא עשה עם הנאום המוקדם שלו בליל הבחירות, תראו איך הוא נשמע בראיונות לתקשורת כל התקופה הזאת. אלה בדיוק פדיחות של מי שלא מנוסה בפוליטיקה. אז אתם רוצים לשלוח אותו לפוטין? אתם בטוחים? שמעתי שפוטין הרבה יותר קשוח מיונית.

את הכישרונות של המועמד השני להנהגת המדינה, יאיר לפיד, אני מכיר היטב (מכולם, אותו אני הכי מעריץ: הוא כתב אלפי טורים אישיים בחייו, ואני יודע כמה מאמץ ויכולת עמידה צריך בשביל זה), ואני פשוט לא מבין מה מביא אותו לחשוב שהוא ראוי לכהן כראש ממשלה. הוא לא מפחד?

אפשר להיות שמאל, אפשר להיות שמאל-מרכז, אבל במשך חודשיים התנהלה כאן מפלגה חדשה שלא אמרה כלום חוץ מ”רק לא ביבי”. הם לא הציעו שום אג’נדה, שום משנה פוליטית או מדינית. הם פשוט דקלמו בכל הראיונות משפטים רדודים כמו “חלאס, ביבי” או “אחרי 13 שנה עם ביבי הגיע הזמן לשנות” או “אין לנו שום דבר נגד נתניהו, אבל קרה לו משהו בשנים האחרונות, הוא איבד את זה”. שזה מין משפט מעורפל כזה שאפשר באמצעותו לעשות דה לגיטימציה לכל אחד.

תנסו להדביק את האבחנה “קרה לו משהו בשנים האחרונות” אפילו לאדם הראוי והמצליח ביותר, בשיא כוחו, ותראו שהיא יכולה לסדוק את מעמדו הרם בעיני המון העם. אני מחפש שם של מישהו מאוד מוצלח כדי להדגים את זה, אבל נראה לי שאין דוגמה טובה יותר מבנימין נתניהו.

4.

באחד מעשרות הראיונות שנתן ראש הממשלה בבליץ שלפני הבחירות, המראיין חרג לרגע מהשאלות הקבועות על הרכב הקואליציה העתידית.

“אדוני ראש הממשלה”, הוא שאל אותו, “אתה שנים בתפקיד הקשה והבלתי אפשרי הזה, עומד תחת לחצים אדירים מכל העולם, מקבל החלטות שנוגעות לחיים ולמוות, וכל זה תוך כדי שאתה מותקף יום יום מבית. האם אתה מתפלל? מבקש את עזרת בורא עולם? מה נותן לך את הכוח?”

נתניהו שתק לשנייה, אמר משהו על כך שהוא קורא כמעט כל שבת את פרשת השבוע, ומיד חזר להגיד בפעם המאה ואחת באותו ריאיון שאם לא נתעשת ונשלשל מחל בקלפי השמאל יעלה לשלטון. חבל. ההזדמנות הבאה לשאול אותו את השאלה הזאת תהיה כנראה רק לפני הבחירות הבאות (מוזר, אגב, שהוא מסרב להתראיין בכל הקדנציה ומבליח רק לפני הבחירות. ממה הוא חושש? הוא הרי כל כך טוב בזה. אולי הוא גם ינאם באנגלית באו”ם רק בערבי בחירות?).

אז איך נראה עולמו הדתי של נתניהו? כמה הוא שומר מסורת?

מצד אחד, שניים מתוך שלושת ילדיו החליטו לשמור מצוות (זה גוש חוסם דתי…). בביתו חי בשנים האחרונות לחייו חותנו, שמואל בן ארצי ז”ל, אישיות מופלאה, בוגר ישיבת נובהרדוק שחזר בתשובה בגיל 80 והקדיש את חייו לכתיבה ספרותית על תנועת המוסר שבה חונך ושאליה חזר.

ראש הממשלה ניהל איתו שיחות רבות בשולחן השבת המשפחתי. מצד שני, במה שנקרא הפרקטיקה הדתית, אני לא בטוח שגנץ לא עושה יותר. יכול להיות שאפילו לפיד.

5.

יומיים אחרי הריאיון הזה, בלילה הבלתי נשכח שבין שלישי לרביעי, נתניהו נתן הצצת עומק נדירה לעולמו הפנימי. בתקשורת לקחו מהנאום בעיקר את הכותרות הפוליטיות, אבל שמתי לב לפסקה לא פוליטית אחת. היא כל כך ריגשה אותי בזמן אמת, שלמחרת חזרתי אל תמליל הנאום כדי לראות שאכן זכרתי נכון.

אנחנו מדברים פה על חוויות משתיים ומשהו בלילה, שעות שבהן ההבדל בין מציאות לחלום קצת מיטשטש.

אז לא, לא חלמתי. הנה הדברים, מילה במילה, מתוך נאום הניצחון של נתניהו: “אני מאמין, כך חונכתי על ידי אבי זכרונו לברכה, פרופסור בן ציון נתניהו, וכך הוא חונך על ידי סבי זכרונו לברכה, הרב נתן מילקובסקי-נתניהו. אני מאמין שהקב”ה וההיסטוריה נתנו לעם ישראל הזדמנות נוספת, הזדמנות פז, להפוך אותנו לאומה חזקה, מן החזקות בין אומות העולם, ולשם כך אני פועל. מדינה חזקה. מדינה שטוב לחיות בה. מדינה שטוב ובטוח לחיות בה. למעננו ולמען הדורות הבאים. למען נצח ישראל”.

וואו. חתיכת אמירה. תראו, פוליטיקאים שמזכירים שם שמיים בערבי בחירות לא רק שלא מרגשים אותי – הם מצחיקים אותי. אבל כאן זה לא היה לפני הבחירות, אלא הכי אחרי שאפשר. הוא כבר לא מחזר אחרי הקול של אף מגזר. נתניהו באמת אמר את האני מאמין שלו באחד המעמדים המרגשים בחייו.

כנראה זה מה שמחזיק אותו, זה מה שנותן לו את הכוח. נתניהו מונע מתחושת שליחות אמיתית. לכן הוא נפגע כל כך מהדיבורים הנבזיים על “בגידה” סביב פרשת הצוללות, נפגע עד כדי נסיעה בהולה לאולפן החדשות בנווה אילן.

בגידה בביטחון המדינה כדי לגזור קופון? עזבו את זה שבכסף שהוא היה עושה בעולם על הרצאות, לו בחר לעשות לביתו, הוא היה יכול לקנות לו צוללת פרטית. מה שקומם אותו ככה זו ההאשמה הספציפית הזאת, שהוא בגד באינטרס הלאומי.

6.

אז מה יחליט בכל הפרשות היועץ המשפטי לממשלה? ימים יגידו.

אבל ביום שלישי השבוע רוב העם בישראל אמר את דברו. צעק את דברו. מדובר במאות אלפי אזרחים שומרי חוק, מוסריים, לא כאלה שמזלזלים בשוחד ובשחיתות. הם שמעו את החשדות נגד נתניהו, היטב שמעו. הם קוראים כבר שנים את התחקירים והכתבות, ואחרי כל המגרעות, ויחסי האנוש, והשמפניות, והסיגרים, והרדיפה את בנט ואשתו, והדיבור הלא מכבד לשמאל, והקומבינות המביכות עם הסיקור החיובי אצל נוני ואצל אלוביץ’ – אחרי הכול, הם בוחרים נתניהו.

אני לא יודע אם הם מאמינים לכל מילה שיוצאת מפיו, לכל טענה, לכל ספין, אבל הם כן מאמינים לסיפור הגדול. והסיפור הגדול הוא שהקדוש ברוך הוא וההיסטוריה נתנו לעם ישראל הזדמנות נוספת, הזדמנות פז.

היידה נצח ישראל!

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’