1.
‘בין השורות’ חובב-כתבות שטח וסבור, מאז ומתמיד, כי אין תחליף ליציאה אל הזירה עצמה כדי להביא ממצאים אותנטיים לקוראים.
לפיכך, כאן המקום לשבח את כתבתו של שמואל גרינולד ביתד נאמן, עוד כתבה משובחת שלו (כל שבוע שהוא לא יוצא לשטח, פספוס לעיתון) – והפעם, מיישובי עוטף עזה.
לצד תמונתו משקיף במשקפת אל השטח העזתי, מוצגים התיאורים היפים של שדות החיטה, וכאבם של החקלאים.
גם הכותרת טובה. “זורעים בדמעה קוצרים בלהבה מצביעים בזעם” – והנה לכם גם ההקשר לבחירות.
או בקיצור: “ביבי או בני? אותנו מטרידות שאלות קיומיות יותר: ‘חיטה או שחת’ ו’מתי ישרור כאן שקט מוחלט'”.
הוא הגיע לשם בבוקרו של יום רביעי. “השקט מהדהד בעוז. שום דבר, כמעט, אינו מספר על אשר התרחש כאן עד לפני מספר שעות”. אפילו הפרפרים, הממלאים בימים אלו את הארץ, הגיעו גם לשם, והפכו שטחים נרחבים “למרבדים אדומים, שרק הירוק של שדות החיטה המלבלבות יכול להתחרות בהם”.
חגיגה של צבעים, אבל לחקלאים החגיגה לא ממש בשיאה. “כאן, במגרש האחורי של דרום הארץ, מי שקובע את הכללים הם אלו שניצבים בצידה המערבי של הגדר – החמאסניקים”.
והם, ממתינים להבשלת התבואה כדי להשליך אליה את הבלונים ולשרוף אותה כליל. החקלאים, כתגובה, מתכננים לקצור הרבה קודם, גם אם היבול לא ישמש לייעודו המקורי. ההכנסות הדלות, בהתאם.
“אתה מבין שלא באמת משנה לנו מי יישב שם במשרד המרווח בירושלים או ב’קריה’ בתל-אביב, כך או כך, כל זמן שהנייה עדיין יכול לצוץ מתחת לפני השטח ולצחוק לנו בפנים, הכדור בידיים שלהם”, שוטח בפניו איציק כהן את מצוקתו.
עזבו אתכם מכתבות המתבצעות באמצעות הטלפון. את המצוקה הזו, ניתן למשש ולשמוע, רק כשיורדים אל השטח עצמו.
2.
מאידך, קצת התאכזבתי כשלא מצאתי דבר בטורים של ‘יתד’ על השלום הספרדי החדש, זה שנתפר בין יהדות התורה ל’יחד’ של אלי ישי.
כלומר, בעיתון יום חמישי הופיעה קטע קצר, ומאז – שקט.
הנה טורו של אריה זיסמן – ‘מקור נאמן’, מתאר את מערכת הבחירות לכנסת ה-21 ש”תיזכר ככזו ששינתה את סדר יומה שוב ושוב”.
כלומר, “בכל מערכות הבחירות בעבר היו שנים-שלושה אירועים מרכזיים, וסביבם נסובו המפלגות והפוליטיקאים. לא כך הפעם, כל כמה ימים מתרחשת פרשה חדשה שמשנה את סדר היום מקצה לקצה”.
בין האירועים בעזרתם הוא מדגים:
“המפץ הפוליטי בימין שהביא לפירוק הבית היהודי והקמת הימין החדש”
“המפץ במרכז-שמאל, שבעקבותיו קמה מפלגת הגנרלים (וכתב ‘במחנה’)”
“החלטת היועץ המשפטי לפרסם את כתב החשדות נגד נתניהו”
“הפריצה לטלפון של בני גנץ”
“פרשת המניות והצוללות של נתניהו”
כאשר נותר שבוע וחצי עד הבחירות, “יש מקום לעוד 2-3 סיפורים לפחות”, איך לא משתלב כאן המפץ ביהדות התורה, שחברה ל’יחד’ הספרדית-טוניסאית?
כאשר בסמינרים החסידיים לא מתקבלת בנות ספרדיות ובליטאיים מתקבלת מכסה של 30 גג 40 אחוזים, הנה פתאום צועדים להם שלובי זרוע שני הציבורים. זה לא מהפך, זה?
טור משובח, כרגיל, אבל תמהני, איך פספס מהפך כה חשוב.
3.
מכתבת השטח של ‘יום ליום’ התאכזבתי.
התמונה יפה, משוק “מחנה יהודה החרדי” (שוק הבוכרים), אבל הקוראים נאלצו להסתפק בתמונות של ירקות ודלתות מעוטרות, ללא תמונת הכתב במקום.
אגב, מיהו הכותב: אברהם ישראל פרידמן, כפי שמופיע בימין, או אבישי פרי, כפי שמופיע בכותרת המשנה?
גילוי נאות: ‘בין השורות’ אוהב כתבות שטח מהשטח. לכו אצל שמואל גרינוולד ותלמדו כיצד עושים זאת טוב.
אפרופו כתבות שטח, כאן המקום לציין כי ב’הדרך’ לא מצאתי כלל. לא הגזמתם שם עם מאסת הכתבות הפוליטיות ‘הצביעו ש”ס’? כדאי ללמוד מ’יתד נאמן’, שגם הוא ביטאון מפלגתי המתגייס לקראת יום הבחירות, איך להרגיע…
כך או כך, ב’יום ליום’, נוחמתי בטור הפוליטי של יוחאי דנינו.
הנה הווידוי הפותח שלו: “ברגע האמת זה קרה. אלי ישי ומפלגתו הרסו לנו את הטור השבועי ורגע אחרי שהכול היה מוכן לירידה לדפוס אירעה הדרמה הפנים-מגזרית הזו, וב’יחד’ הודיעו שלא ירוצו בבחירות הקרובות לכנסת העשרים ואחת, זאת לאחר שהגיעו להסכם עם יהדות התורה המאוחדת (קרי: על כל גווניה ופלגיה)”.
חשיפה מעניינת. בירור מעלה כי אכן גם הדגל’אים חתמו על ההסכם. מאוחר, אחרי אחיהם מאגו”י, אבל חתמו.
הנה הדגשה נוספת בטור: “הרגע שכמעט יצא לפועל קודם לכן היה ביום שני השבוע. גורמים שתיווכו בין הצדדים כבר הגיעו להסכמה, אפילו טיוטא הוכנה. ושוב היה מי שהטיל וטו וזה לא קרה. מה השתנה בסוף? באגודת ישראל הודיעו לגורמים בדגל שהם מתכוונים ללכת על ההסכם בכל מצב. ‘אם אתם לא מוכנים לשתף פעולה עם ההסכם, אנחנו נתחייב לישי בשמנו’, אמרו.
“בדגל הבינו שלא כדאי להם להישאר לבד מאחור, וביום רביעי כאמור חתמו על ההסכם”.
שאפו, יוחאי.
4.
רבים תוהים מה יש בו בהסכם הזה, שגרם ל’יחד’ לחתום עליו. תפקיד זוטר של עוזר פרלמנטרי? לא, זה לא משהו. נציב פניות הציבור? גם לא ביג דיל.
אחרי הצעות קוסמות מצד ש”ס, עם תפקידים חשובים לאלי ישי (יו”ר ש”ס העולמית, יו”ר רשת החינוך ועוד), מה היה בו בהסכם עטוף השטריימל, שקרץ ל’יחד’ והוביל לאישורו?
הנה התזה של יוחאי דנינו (‘יום ליום’). היא מעניינת:
“הפרט המשמעותי יותר דווקא לא מופיע בהסכם. לסעיף הזה קוראים ‘הכרה’. אלי ישי, שהיה מקובל בכל בתי האדמו”רים וגדולי ישראל הליטאים, הודר מהם בארבע השנים האחרונות. רק בבחירות המוניציפאליות זה מעט הפשיר.
“לאורך כל הדרך היו מי שסימנו אותו כמורד בדעת תורה וכזה שהוא לא כל כך חרדי. באמצעות ההסכם שנחתם אתמול, ישי, שאולי לא מקבל תפקיד רשמי, חוזר הדלת הקדמית, הפעם כחלק מהמנגנון של יהדות התורה”.
אהה.
5.
יעקב ריבלין, הפרשן הפוליטי של בקהילה, מסביר את זה קצת אחרת.
הנה בתמצית: “יחד לא לבד – אלי ישי העדיף הסכם עלוב, ובלבד שלא לתת קולות למפלגה השנואה עליו”.
המממ…
6.
עוד משפט יפה מצאתי אצל ריבלין, והוא נוגע לראש הממשלה.
ריבלין מספר על בקשתו של נתניהו לקבל “מימון להגנתו המשפטית מבן דודו היקר מר נתן מיליקובסקי. הקשר בין מיליקובסקי ונתניהו נחשף כבר בפרשת תיק אלף, נתניהו טען שהמימון בא מבן דודו שתומך בו כלכלית כבר שנים רבות”.
הנה משפט המחץ. “כך זה נהוג אצלם במשפחה. העשירים תומכים בנזקקים ולא מבקשים על כך תמורה”.
מצחיק.
7.
אהבתי מאוד את כתבת מגזין ‘כפר חב”ד’, אחרי פטירתו של רפי איתן ז”ל.
אז נכון, לא מדובר בכתבה ‘טריה’ אלא במחזור של כתבה מלפני 10 שנים, ובכל זאת, מדובר בתוצאה משובחת.
על הכתבה חתום אריה ארליך, שסגנונו מורגש בכתיבה (סגנון משובח, אבל זה לא חדש לקוראי ‘בין השורות’), אבל בראיון השתתף גם העורך, מנחם כהן.
הנה, למשל, סיפור, שלא בטוח הכרתם:
“צלצול פעמון רם בישר את עצירתה של המעלית בקומה ה-17 שלח רב הקומות ההונג-קונגי שפסגתו נוגעת בעננים. איש המבצעים החשאי של המוסד הישראלי לתפקידים מיוחדים הרים לרגע את עיניו מהמסמך המסווג שבידו ושפשף את עיניו בתמהון. הוא שוהה כאן זה זמן ארוך וממלא שליחות מודיעינית חסויה במדינת המזרח הרחוק… ורק לזה הוא לא פילל: מול עיניו צץ לפתע אברך חסידי עטור בזקן… ככה, בלי הודעה מוקדמת, ללא הכנה מראש, בהפתעה מושלמת, האברך נכנס למעלית, לוחץ היכן שלוחץ ומנצל, כהרגלו, את זמן ההמראה לעשייה שלשמה הוא נשלח לכאן.
‘נעים מאד, רפי. אני הנציג של הרבי'”.
ככה זה התחיל. “עשרות שנים לאחר מכן… במסגרת ביקור שפרטיו תואמו מראש, באנו לשמוע מפיו של גיבור הסיפור עצמו את פרטיו של הקשר שלא סופר על אודותיו מעולם”.
הקשר לרבי, כמובן.
בעת שנערך עמו הראיון היה איתן בסיום תפקידו כשר. תוך שהוא לוגם מתה הנענע “שהגישו לו עובדי לשכתו”, סיפר לשני החב”דניקים על שהייתו בת השלוש דקות אצל הרבי זצ”ל. תקראו בעיתון על מה שדובר שם, בחדר. כמו גם על לכידת מנגלה שהוחמצה בגללו.
איך הסביר להם, לסיום הראיון?
“למה מנגלה לא נלכד – זה אתה צריך לשאול את בורא העולם. אני כאיש, אין לי רגשות של החמצה. אם אקח את כל ההחמצות שהיו לי בחיים, יהיה אפשר לעשות מזה תערוכה”.
מרתק.
8.
קראתם הררי מילים על שופטי בג”ץ, אבל תהיו בטוחים שאת מה שהביא השבוע צבי יעקבזון בטורו ‘פתיתים’ ב’בקהילה’ טרם קראתם מימיכם.
צביקה מבלה ימים ארוכים במסדרונות הכנסת, ומעת לעת שולף משם סיפורים נדירים.
היה זה “אחר ‘מעריב’ של תענית אסתר'”, הוא פותח בסיפורו. “הופתענו למראה שולחן עמוס שהמתין למסיימי הצום, ובלונים על הגג. השיר והשבח לדני מרדכי ממחלקת הדפוס וכיום בהשאלה ב’ועדת הבחירות’. הוא שדאג לצמים. אשריו ואשרי חלקנו”.
נדלג על הפרטים, ונגיע לעיקר. “אמרתי לחברים: אם לא יבוא ‘עשירי’ למניין, אני הולך לקרוא לשופט. יו”ר ועדת הבחירות לכנסת ה-21, כתוארו, יושב בחדר ממול.
“השמונה, כלומר כולם זולתי, גיחכו”. הם היו בטוחים שהאיש יסרב.
“אמרתי: ברור לי שאם אומר לו שהוא עשירי הוא יצטרף לתפילה. והם בשלהם: מצחיק מאד.
“כבודו (להלן: מלצר) חביב ואדיב. גם שנון. רואים אותו הולך ובא בפרוזדור אגב שיחת פלאפון. לעיתים מקדים שלום. בפורים הצטרף לעובדים שהתחפשו וחגגו (‘אין לנו על מי להישען’ וגו’), דלתו פתוחה (למעט כשעליה שלט: ‘בדיון – נא לא להפריע’). המפנה מבט יראה אותו רכון עלי נייר. ‘מתמיד’. אני נהנה להפריע לו. פעם הזכרתי לו שיש לו הרצאה (בבית כנסת ברחביה, משהו על השואה), הוא בדיוק סיים את ההגהה על נאומו. פעם אחרת הסברתי לו שאין דין הכנסת כדין משרד ממשלתי רגיל.
כאן, גילית לו, כולם משפחה.
‘כן’, אמר לי, ‘שמתי לב. גילית פה אנשים נפלאים'”.
תכלס, צבי ניגש לנסות.
“אמרתי לו: יש לנו שאלה בבית הכנסת ורק אתה מסוגל לפסוק לנו”. הוא נדרך. שאלה בבית הכנסת? שהוא יכריע בה?
‘מה?’
‘צדקתי כשאמרתי שאם נקרא לך תבוא להשלים לנו מניין?’
הוא הכניס יד לכיס השמאלי ושלף כיפה שחורה. ‘אתה יודע מה התפקיד שלי בבית המשפט העליון?’ טרם אענה (‘ממלא מקום הנשיאה’) הוא הוסיף: ‘אני ממלא מקום קבוע של המניין אצלנו ל’מנחה’… כשחסר עשירי התפקיד שלי זה להשלים את המניין’.
“אכן, אין אדם, גם שופט, שאין בו נקודת זכות”, מסכם יעקבזון את טורו, המשובח.
9.
ואת הסיפור הטוב ביותר של השבוע מצאתי במגזין ‘משפחה’, בטורו של דוד דמן, המגולל את קורות חג הפורים שלו.
תחת הכותרת ‘כל כובע קובע’ הוא מספר איך ‘חטף’ שיחת טלפון השבוע. האיש שמעבר לקו האשים אותו או את ילדיו בהתזת כמות של מים מעל לראשו, קרי מעל לכובעו. “המים שהגיעו מהבית שלכם הרסו לגמרי את הכובע שלי. אני צריך לצאת עוד מעט חזרה ללונדון ואני אנה אני בא”.
דמן היה בטוח “שזה לא הגיע מהדירה שלנו, כי החשוד הפוטנציאלי היחיד, חיימ’ל שלנו, כבר נרדם מזמן”, והוא אפילו ריחם על ה’קורבן’, שהודיע חגיגית, “אני רוצה להגיע אליך עכשיו ולקבל מיידית את הסכום עבור כובע חדש”.
ככה אמר, ההוא שהזדהה תחת השם, מיילך ריינר מלונדון.
טוב, סבלנותו של כותב הטור החלה לפקוע, טון דיבורו “טיפס מיד כמה אוקטבות”.
“אתה לא בא אלי עכשיו”, הבהיר בנחרצות, והודיע שהוא גם צריך לברר תחילה האם המים הגיעו מהדירה שלו, “אולי בכלל זה מהשכנים”.
ריינר ביקש את מספר הטלפון של השכנים. דמן כמעט נתן, אבל אז נזכר שבעוד ה’הוא’ יעשה את דרכו ללונדון, הוא יישאר עם כעס השכנים, אז חזר בו.
“אז מאיפה אשיג את מספרי הטלפון שלהם?” – שאל הריינר.
“מאיפה שהשגת את שלי”, השיב הדמן.
לא נלאה אתכם בחילופי הדברים ה’קשים’ שהיו בין השניים, אפילו הרעייה נכנסה לתמונה, ביררה אצל ילדי השכנים, כל הבניין רעש ורגש, אבל נגיע לסיום.
מוצאי פורים בשטיבל, ריקודים “עד כלות הנפש”, השמחה גואה עד לב השמים, ואז מגיע תורה של ההצגה השנתית “שמארגנים האברכים היצירתיים מתוכנו מידי שנה”.
“המסך נדלק. ‘השנה’, הכריז הכרוז, ‘נשדר לכם סדרת ‘שטיקים’ שיגרמו לכם לחייך'”.
בשטיק מספר 1 הוצג דוד דמן, עיתונאי ‘משפחה’, כשהוא “מתחנן על נפשי בפני אותו ‘ריינר’, שהיה אברך מהשטיבל, ומבטיח לו בהן צדקי שלא אני, ולא אף אחד מבני ביתי, מעורב במעשה הנפשע הזה.
מזל שהיה חשוך באולם וכל העם געה בצחוק ואף אחד לא הצליח לראות אותי אוכל את כובעי שלי”.
מצד שני, למה לאכול את הכובע?
טור משובח הולידה ההצגה הזו, וטוב שכך…