זו המשימה החשובה ביותר עכשיו. בלי זה, מה טעם בניצחון בבחירות?

פסיקת בג”ץ מראשית השבוע שעבר, ההתנהלות התקשורתית החד-צדדית, וההתערבות הבוטה של דמויות מתחום התרבות בוויכוח הפוליטי – משקפות למעשה תופעה אחת, שהולכת ונעשית מעיקה יותר ויותר.

קוראים לזה הגמוניה. לאמור, שלטון מוחלט בציבור, המרוכז בידיה של קבוצה חברתית מוגדרת. הקבוצה הזאת קובעת את הקודים הראויים, את ההשקפות ה’נכונות’, את הדמויות שיש לחבק ואת היריבים שצריך לרסק.

שבירת ההגמוניה

אנו מרבים להשתמש במונח ‘מערכות החוק והמשפט’, ‘מערכות התקשורת’. נוצר רושם כי לפנינו כעין מכונה קרה, מנוטרלת מהשקפות עולם ומדעות אישיות.

זה כמובן רחוק מן האמת. ה’מערכות’ האלה הן בני-אדם, ויש להם עמדות ותפיסות עולם וסולם ערכים שעליו הם נאבקים.

מעטים הם האנשים המסוגלים להניח בצד את דעותיהם האישיות ולעשות עבודה מקצועית, טהורה לחלוטין. יש קומץ עיתונאים כאלה, היודעים לשאול שאלות מימין ומשמאל, ושאין המאזין יכול לנחש מייד היכן ממוקמת עמדתם האישית. רוב המראיינים שואלים את השאלות הנגזרות מתפיסת עולמם, וכמעט אינם מסוגלים לשאול שאלות מהכיוון השני.

ראו את השינוי שהתחיל בשנים האחרונות, כאשר מראיינים בעלי עמדות אחרות החלו לקבל משבצות שידור מרכזיות. פתאום נשאלות שאלות אחרות. בפעם הראשונה מרואיינים מעומתים עם עובדות שאיש מעולם לא הציג להם. ככה זה כשנכנסים אנשים חדשים לזירה, שאינם חלק מההגמוניה הקיימת.

בתקשורת המגמות האלה ברורות ושקופות לציבור.

למה שמישהו יחשוב כי במערכות החוק והמשפט זה שונה? וכי שם אין בני-אדם המחזיקים בעמדות ובתפיסות עולם משלהם? מטבע הדברים החלטותיהם נובעות מנקודות המוצא הבסיסיות האלה. יהיו אנשים שכלפיהם יתייחסו בסלחנות, ואילו את האחרים יבחנו בכל חומרת הדין.

הבעיה היא ההגמוניה. אילו בתוך כל מערכת כזאת היו אנשים בעלי השקפות מגוּונות – אנשי ימין ושמאל, מסורתיים, דתיים, חרדים וכדומה – הגיוון הזה היה מאלץ את כולם לפעול במקצועיות, ולנטרל את התפיסות האישיות.

אבל כשהמסה הקריטית של האנשים מורכבת מכאלה החושבים אותו דבר, קוראים אותו עיתון ומחזיקים בהשקפות דומות, הרי גם על אותם יחידים בעלי דעה אחרת מופעל לחץ להרכין את הראש או להיסחף בזרם.

החזרת האמון

ייתכן ששבירת ההגמוניה הזאת – בתקשורת, במערכת המשפט ובתרבות – היא המשימה החשובה ביותר עכשיו, כי בלעדיה אין ערך לכל המאבקים האחרים.

מה הטעם בניצחון בבחירות, אם בג”ץ שם את עצמו מעל הכנסת? מה ערכה של בחירת העם, אם התקשורת לא תאפשר לנבחריו יום אחד של שקט? מה משמעותה של בחירה ערכית, אם שופרי התרבות יעשו הכול כדי לקעקע אותה?

ולא, אל תלכו שבי אחר הזעקות על ‘הרס הדמוקרטיה’ ו’קעקוע שלטון החוק’. ההפך הוא הנכון. ההתנהלות הדורסנית של ההגמוניה היא ההורסת את הדמוקרטיה והמחריבה את שלטון החוק, כי היא מביאה לידי אי-אמון מוחלט של העם במערכות האלה.

מתן ייצוג ראוי לכל חלקי העם בתוך המערכות האלה הוא הבסיס להחזרת האמון שנפגע.