מיצובישי מודל 2019: קריאה שנייה ואחרונה לבוחרים של משה פייגלין

1.

באמת שלא חשבתי שאדרש בטור הזה שוב לתופעת פייגלין. הרי את מה שיש לי לומר על האיש והמפלגה כתבתי בטור שהתפרסם כאן לפני שבועיים. מבחינתי אפשר להמשיך הלאה. פייגלין לא נמצא ברשימת האובססיות שלי. באמת.

אבל פתאום שמתי לב שבלי שבכלל התכוונתי, התגלגל לידי אוצר אנתרופולוגי לא קטן. קבוצת מדגם מרתקת, שיכולה ללמד על האידיאולוגיה של מי שעשויים להכריע את הבחירות הקרובות לכנסת: 792 תגובות, נכון לרגע זה, נכתבו בדף הפייסבוק שלי בעקבות הטור על פייגלין.

אם נוסיף לזה את המגיבים במייל הפרטי שלי, אנחנו מגיעים ליותר מאלף תגובות. עכשיו, גם אם נוריד את הנאצות, הקללות והמילים הגסות, נשארנו עם מאות תגובות. רובן כתובות היטב, רובן ארוכות מאוד, הרבה יותר מהאורך המקובל של טוקבק או מייל.

הזדמנות להכיר מקרוב את תפיסות העולם, החלומות, החזיונות, ההזיות ובעיקר הלהט הבלתי מתפשר של האנשים שבעוד עשרה ימים יעשו הכול כדי להעביר את פייגלין אל מעבר לאחוז החסימה ועל הדרך, ייתכן מאוד, יהפכו את בני גנץ לראש ממשלת ישראל.

2.

אז מה אפשר ללמוד מאלף המגיבים? קודם כול, וזה עבר כחוט השני כמעט אצל כולם, הם מאוד קנאים. הלב בוער לפייגלין. יצא לי כבר לכתוב כאן ביקורת על דמות כזאת או אחרת. מעולם – אבל מעולם! – לא נתקלתי במשהו שאפילו מתקרב לרמה כזאת של אמוציות.

ועל מה? על טור שמנה את מעלותיו של פייגלין כפובליציסט, כרעיונאי, כאיש הגות. לא כתבתי בבוז או בחוצפה. להפך אפילו. כתבתי מתוך הערכה. גם לו וגם לבוחריו. ציינתי שרבים מהם לא רק אינטליגנטים אלא אפילו אינטלקטואלים.

אלא מה? ביקרתי את הפרק הפוליטי הכושל בחייו של פייגלין. זה הכול. וזה – הספיק לעדר של מאות אנשים להתחרע.

ושוב: את הנאצות, את הקללות, את אלה שקראו לאשתי להתגרש ממני ויפה שעה אחת קודם – אני בכלל לא מכניס למדגם.

עזבו, משוגעים יש בכל מפלגה. אני גם לא מדבר על המוארים (קבלו ציטוט אמיתי לגמרי: “ידידיה, אלוקים חיפש דרך לבדוק מי נאמן לו באמת ומי לא, הרי כולם היום חיים בתוך תחפושת, כל מיני כיפות, ערכים ודיבורים יפים. אז הוא הביא את פייגלין… עצוב לי, כי בזה אחר זה אנשים שהיה לי כבוד אליהם נשרפו אצלי כליל, לא עמדו במבחן האמת, מפיצים שקרים שבוודאי מרחיקים את הגאולה… ישפוט ה’ בינינו וביניכם!!!”).

אני כן מדבר על הנהייה הטוטלית אחרי אדם אחד, בלי שום פתיחות למחשבה נוספת. האם חירות אמיתית לא כוללת הקשבה למישהו שחושב קצת אחרת? האם הליברליות הקיצונית לא מכילה גם מישהו שכותב כמה מילות ביקורת על הדרך? זה מדהים. אנשים שומרי תורה ומצוות, קוראי בשבע, ששוקלים בשיא הרצינות להצביע למפלגה שיש בה מועמד שמפרסם סרטון נגד ברית מילה, למפלגה שתומכת בסמים חופשי-חופשי – לא יכולים בשום פנים ואופן לקבל עמדה שאומרת שפייגלין נהדר כהוגה דעות אבל פחות כאיש עשייה.

3.

אבל לא באתי להתנצח כאן (למרות שזה דווקא מתחיל להיות לי נחמד). אין זמן. הבחירות מתקרבות. אני פונה עכשיו לא אל התנזים של פייגלין, אלא דווקא אל מי שלא הגיב, אל מי שעדיין מתלבט. ולפי כל הסקרים, יש עשרות אלפים כאלה בתוך הציונות הדתית, מנדט או שניים.

אנשים שמשהו ברעיונות הרומנטיים של זהות קוסם להם, אנשים שיש להם ביקורת על הפוליטיקה הישנה והמוכרת של הליכוד, של הבית היהודי, של בנט ושקד, ורוצים משהו חדש ואחר באמת.

ובכן חברים, תחשבו שוב. אתם אולי לא מודעים לגודל הסכנה. עד שלא התחלתי להתעמק בתופעה, ובעיקר, עד שלא עיינתי בסקרים ובמפת המנדטים, חשבתי שמדובר בקוריוז משעשע. תמיד הרי יש את “הפתעת הבחירות”, אז נו טוב, שהפעם זה לא יהיה רפי איתן זכרונו לברכה, אלא פייגלין ייבדל לחיים ומאמרים ארוכים. בסך הכול הוא יוסיף צבע לכנסת הבאה. יעלה את רמת הנאומים. ואם על הדרך הוא גם יעביר איתו אל גוש הימין כמה קולות מאנשי עלה ירוק, ואולי אפילו ממרצ וחד”ש, בכלל נהדר.

אז זהו, שלא.

קודם כל, פייגלין בכלל לא בכיס של גוש הימין. תשאלו את סבתא שלו. אבל עזבו רגע את פייגלין. אני רוצה להניח שמנהיג ‘זו ארצנו’, לא משנה כמה פעמים עדכן את משנתו במהלך השנים, לא יעביר ברגע האמת את השלטון במו ידיו מהימין לשמאל. היה לא תהיה.

אבל מה באשר לרב אמסלם, הרבי המרקד ממפלגה למפלגה? נתאר לעצמנו את התסריט הבכלל לא מופרך הבא: נגיד שטראמפ מגיש את תוכנית המאה שלו, ונגיד שעניין פינוי יישובים מגיע לכנסת, ונגיד שיש רוב לנאמני ארץ ישראל. ברוך השם, אפשר לנשום לרווחה. אבל אז פתאום מישהו מציע לרב אמסלם תמיכה, או אפילו רק הימנעות בהצבעה על פינוי יישובים, בתמורה לא למיצובישי חלילה, אלא לתפקיד הרב הראשי הספרדי של תל אביב.

אתם יכולים להיות בטוחים שהוא יהיה נאמן למשמעת הסיעתית של פייגלין ולא יפרוש שוב לסיעת יחיד, ויתמוך בגירוש הבא תוך כדי שהוא מאשים את פייגלין בגזענות?

ומה עם גלעד אלפר? מקום 3 ברשימה. איש מרתק, נכון. אתם מכירים את כל דעותיו? אני לא מכיר, אני מודה. לכן אני לא מצביע לו.

אבל אתם אשכרה הולכים לתת לו את קולכם? לא ברור לכם שהוא יכול להיות האלכס גולדפרב הבא, שאתם במו ידיכם תכניסו לכנסת? הלאה ברשימה: ד”ר רונית דרור. היא פעלה באומץ נגד הפמיניזם הקיצוני. כל הכבוד לה. אבל מה עוד אתם יודעים עליה? ועורכת הדין ליבי מולד? במקום להצביע לשמות מוכרים עם עשייה מוכחת ודעות מוצקות, אתם נותנים את קולכם לנציגים אלמוניים שלאף אחד – כולל להם עצמם, אגב – אין מושג כיצד יצביעו כשלא הלגליזציה לסמים תעמוד על כף המאזניים, אלא הלגליזציה של עמונה?

4.

ומה עם מה שנותן לנו את זכות הקיום שלנו פה בארץ ישראל? שבת, פסח, גיור, נישואין כדת משה וישראל, כשרות כדת משה וישראל. ובבקשה אל תגידו לי עכשיו שגם בתחום המכונן הזה קניתם את הליברליות הקיצונית של זהות כי “כל כפייה וחקיקה רק מרחיקה את החילונים”.

זה הרי קשקוש. אף אחד, גם לא ח”כ אייכלר, לא מדבר על כפייה דתית חלילה ועל כניסה לחייהם הפרטיים של החילוניים. המצוות הן מתנה שקיבלנו.

איך כתבו ההורים שלי בנוסח ההזמנה לבר המצווה שלי? “נועם עול מצוות”. מי רוצה לכפות על מישהו נועם? מי יכול לכפות על מישהו נועם?

אבל כן חשובה לנו הדתיים – ולפי כל הסקרים גם לרוב המוחלט של החילוניים – הפרהסיה של מדינת ישראל. איך ייראה המרחב הציבורי בשבת? האם הכול יהיה כאן פתוח כמו ביום שלישי? האם אוטובוסים פולטי-פיח ייסעו ברחובות? האם הגיורים ייעשו בצורה כזאת שתקרע את העם ותאלץ אותנו לכתוב ספרי יוחסין? ועוד אלף ואחת סוגיות שעתידות לעלות על הפרק הרבה לפני חלוקת הארץ.

הרי הקרן החדשה וארגוניה כבר התייאשו מענייני ההתנחלויות, ומכוונים את כל התותחים בדיוק לזהותה של המדינה. אז בדיוק עכשיו החלטתם להיות נטורי קרתא שחיים בקהילה המופרטת שלהם במאה שערים בלי תעודות זהות, כי לא אכפת להם מה הציויינים של המדינה הטמאה מחליטים?

סליחה, מה אכפת לציונות הדתית אם לא זהותה היהודית של המדינה? אי אפשר להפריט את המסורת של הסבתא והסבא שלנו.

האם אתם דלוקים על פייגלין עד כדי כך שהחלטתם לנטוש את הערכים הכי בסיסיים של הציונות הדתית לטובת ערכי הציונות הפייגלינית? הרב קוק והרב נריה אאוט, פייגלין וגדי וילצ’רסקי – אין? אתם גם הולכים להעביר את הילדים מישיבות בני עקיבא לרשת ‘בני משה’ שתחנך אותם מחדש? זהו, עברתם מגזר?

5.

ולסיום, מילה אחת על הסוד האפל של פייגלין. על הכתם בעברו שהוא ממש לא היה רוצה שתזכרו: פייגלין היה חבר כנסת. כלומר, המשיח כבר הגיע. הוא עשה כאן קדנציה. נו, ומה קיבלנו (חוץ מנאומים באמת נפלאים)?

הנה הסקירה מתוך האתר שלו עצמו: “ב-26 בנובמבר 2012, בפריימריז לקראת הכנסת ה-19 נבחר במקום ה-15 ברשימה ונבחר כחבר כנסת. פייגלין מונה לסגן יו”ר הכנסת וכיהן כחבר בתשע ועדות: ועדת החוץ והביטחון, ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת הכנסת, ועדת הכלכלה, ועדת החינוך, התרבות והספורט, ועדה מיוחדת לפניות הציבור, ועדת המשנה למאבק בתאונות דרכים, הוועדה לענייני ביקורת המדינה וועדת המדע והטכנולוגיה”. מרשים מאוד. תשע ועדות.

נו, ואיזה חותם הוא הטביע בכל אחד מהתפקידים והוועדות? אתם זוכרים אולי? אני מניח שאם היה משהו כזה אתר זהות לא היה חוסך אותו מאיתנו. נכון?

אה, רגע, יש המשך: “בנוסף לכך הוא שימש כיו”ר קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-אוסטרליה (יחד עם ח”כ נחמן שי), וכן הקים וכיהן כיו”ר של שלוש שדולות: השדולה להעלאת המודעות למחלת הפרקינסון, השדולה לצבא מקצועי והשדולה הליברלית”.

בניסיון נואש לגלות סימני חיים של עשייה פרלמנטרית עזבתי את אתר זהות ועברתי לויקיפדיה. שם דווקא מצאתי שתי הצעות חוק חביבות שלו: הפיכת יום ירושלים ליום שבתון מלא, וחיוב רשויות ציבוריות להשתמש בתאריך עברי בכל מכתב רשמי. פששש. יישר כוח. כל הכבוד.

ועכשיו טיפ קטן: בהזדמנות לכו לבדוק כמה יוזמות והצעות קידמה ח”כ אורית סטרוק באותה תקופה בדיוק.

6.

אין לי ספק שגם אם פייגלין יעבור את אחוז החסימה בבחירות הקרובות, בבחירות שאחריהן הוא כבר לא יקבל את אותה תמיכה. אנשים יתפכחו מהקוריוז הזה ויצביעו למשיח טרנדי חדש. אבל הנזק של החבורה שתכנס איתו עכשיו לכנסת עלול להיות בלתי הפיך. אנחנו נישאר לדורות, חלילה, עם פיח של אוטובוסים בשבת ועם התוצאות הטרגיות של “ההתנתקות 2”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’