ויס שונאת מעומק הלב את יאיר. ולעירית לינור יש מה לומר על זה

לידיעתכם, אני לגמרי מתמצאת בפרשת הצוללות, והמניות, ויודעת בדיוק מה ההבדל בין סידריפט לגרפטק לטיסנקורפ ומצפה שכולם יודו לי מעומק הלב שלא אחזור עכשיו על כל מה שאני יודעת, כי כסופרת אני מבינה לנפש האדם, ויודעת שנפש האדם תפרוץ בצרחות אם עוד מישהו יגיד לה “שווי מניית יצרנית אלקטרודות גרפיט ב-2009”.

נפש האדם לא אוהבת לקרוא דוחו”ת כספיים ונפש האדם צודקת לחלוטין.

ולכן אעסוק הפעם בדנה ויס ויאיר נתניהו. כי נפש האדם מבינה שנאה. נפש האדם יודעת מתי שנאה היא כל כך עמוקה שיש לה קיום עצמאי, והיא גדולה יותר ממושא השנאה.

באופן כללי, ויס היא כתבת מדינית נחשבת בחברת חדשות נחשבת, ויש לה חיתוך דיבור תרבותי ותספורת מדויקת, תואר שני במשפטים, והיא בת 50 – גיל שבו אפשר להניח שאדם מסגל לעצמו איזו כובד ראש בסיסי ומין עצלנות מנטאלית שמונעת ממנו לחוש רגשות עזים מדי כלפי אנשים שהוא לא באמת מכיר.

ודנה ויס לא מכירה את יאיר נתניהו, מעבר למה שקראה בעיתונים או באינטרנט – שאלו בעיקר תיאורים לא מחמיאים של איש צעיר שמושקע מאמץ תקשורתי גדול לתפוס אותו בקלקלתו, שלא לומר להניח שהוא מקולקל מיסודו.

אלא שהציפיה מוויס, שתכלס יכולה מבחינת הגיל להיות אמא של יאיר נתניהו ומבחינת המקצוע שלה אפשר לצפות שהיא תדע שלא כל מה שכתוב בעיתון הוא נכון, ולא כל מה שנכון נכתב בעיתון – ובכן, אישה כזאת לא היתה אמורה להקליט את עצמה בטעות מכנה מישהו “אפס, ילד קקות”. אלא אם ברגע זה הוא גנב לה את התיק. 

אלא שדנה ויס שונאת מעומק הלב את יאיר נתניהו, מישהו שאת רוב ההיכרות איתו מתווכים לה עיתונאים פוליטיים ששנאתם לנתניהו האב מספיקה להאיר את כל גוש דן, ויש בה די והותר כדי להספיק גם לאשתו ובנו.

מכירים את הבדיחה על הקומביין הפולני? הוא גם חורש את השדה, גם זורע תפוחי אדמה, גם קוצר אותם, גם מבשל אותם ובסוף אוכל אותם? אז יש גם תקשורת כזאת. מספרת לעצמה סיפורים ואוכלת אותם בתיאבון.

עד כדי כך ויס שונאת את נתניהו, שכאשר מאזינים חרוצים שמעו את הליווי הקולי שלה למה שהיה אמור להיות סתם סרטון-דאחקה עוקצני בטוויטר בסגנון עדות “תראו איך הפרזיט הזה נוסע עם אבא שלו לחו”ל ומעכב את הטיסה כי הוא לא רוצה שיצלמו אותו יוצא מהאוטו” – היא הבינה שאולי משהו התפקשש לה, רק שהיא חושבת שבסך הכול תפסו אותה מדברת לא יפה, ולא ששולי גלימת השנאה שלה נחשפו, ואיתם הבנה כללית של הפוזיציה העיתונאית שלה.

ולכן ההתנצלות שויס סיפקה היא מופת של חוסר הבנה של נפש האדם: גם זו של נפש האדם השונא, גם של מושא השנאה, וגם של עוצמת הרגש המאכל הזה, שיש מצב שויס אפילו לא יודעת שהיא חשה.

שהרי לא עלה בדעתה להתנצל בפני האפס וילד הקקות. מבחינתה הוא ישות מופשטת, לא אדם אמיתי שצריך לבקש את סליחתו.

לכן היא מתנצלת בפני ישות מופשטת באמת: איזו דודה קוסמית שמחמיצה פנים כשעיתונאיות בכירות, מבוגרות ומשכילות, מדברות לא-יפה.

“נאמרו”, כותבת ויס, כאילו מאדם מופשט, שאינו היא, נשפכו בניגוד לרצונו משפט או שניים, “דברים שלא היו צריכים להיאמר. אף אחד לא הצטער על סרטון שהוא עוד לא העלה. זה לא הסגנון שלי”, היא ממשיכה, למרות שהאגביות שבה קיללה את יאיר נתניהו דווקא מעידה שיש מצב שכן, “ואני מתנצלת על כך”.

בפני מי היא מתנצלת? לא בפני מי שהעליבה כלאחר יד, אלא בפני היצרנים הדמיוניים של הקומביין הפולני, שנתפסו בקלקלתם אבל ממשיכים לאכול את תפוחי האדמה שלהם כאילו כלום.