סוף סוף שירגישו גם הם מה שאנו מרגישים: למה הם באמת שמחים?

מפחיד שיש אנשים שכל חייהם מתקיימים בין אזעקה לאזעקה, בין טיל לטיל, בין נפילה לנפילה.

חייהם אינם חיים.

הם ישנים בממ”ד, אוכלים בממ”ד, משחקים בממ”ד. כאילו שכך צריך להיות.

הם יורדים לקנות לחם וחלב, כשהם מחשבים עוד לפני החישוב הכספי, האם הם יכולים בכלל להספיק להגיע מהחנות לממ”ד, ומה יהיה עם הילדים אם תישמע אזעקה בדיוק כשהם לא יהיו.

השינה מודרת מעיניהם לילה אחר לילה. פחדים וחרדות ממלאים את לבם כל העת.

הם אינם יודעים מה יהיה עם מסיבת פורים ואיזה פסח מחכה להם. הם מתקשים לתכנן תכניות, והם לא חולמים להשאיר ילדים אצל מישהו ולצאת לחופשה.

הם סובלים לבדם, נדמה שאין איש שקורא ללבם, שאין אדם שמבין את מצוקתם, ושאף אחד לא יוכל להיות בעזרם.

הם מספרים על פחדיהם לקרובי המשפחה שבמרכז, אבל אלו, מהנהנים בראש כמבינים, אבל ממשיכים להיות עסוקים בשלהם.

•

 והנה, מי היה חולם על כך שאזעקה, כזו פשוטה, וכל-כך מוכרת במקום אחד, יכולה לגרום לכזה זעזוע במקום אחר.

האזעקות שנשמעו באזור המרכז זעזעו את כל המדינה.

פתאום מתברר שלאנשים הגרים באזור המרכז יש לב. הם כן מבינים מצוקה מהי. הם מרגישים ויודעים. הם בפירוש מודעים למצב כשהוא נוראי.

אבל כל זאת כשזה קרוב אליהם. כשזה חלק מהם, כשאזניהם שומעות ורגליהם רצות ומחפשות היכן להסתתר, ואיפה להיות.

יושבים להם האנשים שגרים בעוטף, מביטים ואינם מאמינים: האמנם, אלו שלא נראים כשותפים וכמשתתפים, באמת אכפתיים פתאום למצב? עד כה הם נראו חסרי הבנה מינימלית וחסרי רחמים.

מה באמת קורה פה?

•

אדם קרוב אצל עצמו, ובפרט בעניינים שלא חש אותם על בשרו.

אדם עשיר, שקודם היה עני ונכלם, יבין, על אף עושרו, את הרגשתו של העני, ואולי אפילו יעזרהו. תלמיד שהצליח במתמטיקה, לאחר שינון רב – יבין את חברו שמבקש את עזרתו.

אימא שהתקשתה בגידול ילדיה וראתה שהחינוך לא פשוט כלל, תוכל להבין את האישה שמתמודדת עם התמודדויות דומות.

אבל איך יבינו אנשים רגילים, שחייהם חיים רגילים, כאלו שאינם יוצאים מגבולות עירם, כמעט אף פעם, ואינם חשים את שחשים חבריהם הדרומיים, איך יבינו ללבם? איך אנו מבקשים בכלל שישתתפו בצערם?

בוודאי קרה לכם פעם שיצאתם מהבית עם שחר, כשהאוויר היה קריר. היה ברור לכם שבלי מעיל לא תעזו לצאת. שלש שעות לאחר מכן, לא הצלחתם להבין מה לכם ולמעיל שבידכם. אפילו להחזיק אותו ביד חם לכם מדי.

איך יכולתם לחשוב שיהיה לכם קר?

כשקר אין זוכרים חום מהו, כשחם לא זוכרים שיש מציאות של קור.

קרה לכם אולי שהגעתם לאכול במסעדה, הבטן קרקרה למראה האנשים האחרים הסועדים את לבם, הזמנתם הזמנה דשנה ואכלתם לשובעה. כשיצאתם  עברתם ליד שלחנות של אחרים. ראיתם אותם סועדים. לא הבנתם איך אפשר עוד לאכול, שכחתם שפעם גם אתם הייתם הרעבים, ואלו שעברו לידכם היו השבעים שאינם מבינים איך אפשר לאכול?

ישנם דברים שלא נבין, אלא אם כן נתנסה בהם, נשהה בתוכם, נחוש את עוצמתם.

ישנם דברים שלא די להיות בהם, ברגע שעובר זמן, שוכחים. זה מה שקרה עם אנשים שגרו באזור התפר, אבל עברו משם. כהו חושיהם. הם הפסיקו לחוש.

•

את כל זאת עלינו לזכור כשאנו נמצאים במרחק.

עלינו לחתור לכך שעל אף המרחק, אנחנו נהיה בצפון או במרכז ולבנו יהיה בדרום.

 ישנם דברים שנוכל לעשות גם מרחוק, גם אם לא נזדהה בהזדהות מלאה: אהבה, האמפתיה, חיבוק, השתתפות, הזמנה לביתנו ועשייה למען אלו.

אני זוכרת את ימי המלחמה, לפני שנים, כל אחד מאתנו הזמין לביתו משפחה שגרה שם, בגבול, שתהיה לה שבת שקטה, שתחווה חוויה נינוחה. שבת מנוחה.

אני חושבת שאם היינו עושים מספיק למען אלו שעומדים כחומה חיה לשמור על גבולנו, הם לא היו מגיעים למצב שבו, מבלי משים ובלי בושה, שמחים לכך שסוף סוף גם אנחנו מרגישים את מה שהם מרגישים כל החיים.

לא היינו שומעים משפטים כמו: “נו, נו, סוף סוף שירגישו מה שאנו מרגישים, סוף סוף שיזדהו אתנו”.

לא היו לועגים ומתבדחים כשאחיהם סובלים מבהלה, כשהם מפריחים משפטים לעגניים.

שום יהודי לא שמח כשחברו סובל, גם אם הוא חולה מאוד ונוטה למות.