נחשף: כתובת נדירה בת 1700 שנים, עם שם העיר העתיקה ‘חלוצה’ • צפו

אבן בת כ-1700 שנים, שעליה כתובת ביוונית הנושאת את שם העיר חלוצה (Elusa), התגלתה בחפירה ארכיאולוגית בגן הלאומי חלוצה שבנגב.

החפירה מתנהלת במסגרת פרויקט העיר חלוצה, שמובילה משלחת של אוניברסיטת קלן הגרמנית, בניהולו של פרופ’ מייקל היינזלמן וצוות סטודנטים מאוניברסיטת קלן ואוניברסיטת בון, ובשיתוף פעולה עם רשות העתיקות, בהובלת ד”ר טלי גיני.

הכתובת נשלחה לפענוח אל פרופ’ לאה די-סגני מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

מציאת כתובת עם שם העיר באתר אליו היא שייכת, היא דבר נדיר בארכיאולוגיה. השם חלוצה מוזכר רבות במקורות היסטוריים כמפת מידבא, הפפירוסים של ניצנה ומקורות נוספים, אולם זו הפעם הראשונה שבה נמצא ממצא עם שם העיר חלוצה באתר עצמו.

בנוסף נחשפו במקום כנסיה ובית מרחץ: מהכנסייה הקדומה נחשפו גומחת התפילה הפונה למזרח (אפסיס), וחדר הסמוך לה שרוצף לוחות אבן, ומבית המרחץ העירוני הגדול שפעל במקום התגלו החדר חם וחדר ההסקה.

מתחת לחדר החם התגלתה מערכת הולכת החום התת קרקעית, שחיממה את הרצפה והקירות דרך צינורות חרס.

חלוצה הוקמה לקראת סוף המאה ה-4 לפנה”ס כתחנה חשובה על דרך הבשמים – הדרך שהובילה מפטרה לעזה. העיר המשיכה להתפתח והגיעה לשיא פריחתה בתקופה הביזנטית (מאות 6-4 לספירה), אז חיו בה כמה עשרות אלפי תושבים – ולמעשה, היא היתה העיר היחידה במרחב הנגב בתקופה זו.

המיזם, הממומן על ידי קרן גרמניה-ישראל, החל לפני כחמש שנים בסקר רגלי ואיסוף ממצאים, בשילוב שימוש באמצעים טכנולוגיים וצילומי לוויין, על מנת למפות את העיר וסביבתה.

בחמש שנות המיזם הצליחו החוקרים לשחזר את תכנית העיר, לזהות את הרחובות הראשיים (רוחבם של הרחובות הגדולים מגיע עד שמונה מטרים) ורחובות נוספים, וכן את סגנון בניית העיר, המשלב תכנית מערבית, כזו של רשת רחובות מצטלבים, ואלמנטים של בניית עיר מהמזרח.

הכתובת שנחשפה. צילום: טלי גיני, רשות העתיקות

הסקר העלה גם כי בחלוצה ישנן לפחות תשע כנסיות ושלושה בתי יוצר לכלי חרס, ושטחה הכולל הוא כ-850 דונם. בעקבות הסקר הנרחב החלה המשלחת הגרמנית בחפירות ממוקדות בחלקים נבחרים בעיר.

הארכיאולוגית ד”ר טלי גיני, השותפה לפרויקט מטעם רשות העתיקות: “ייצוא היין המשובח שייצרו בהר הנגב בתקופה הביזנטית הביא לשגשוג כלכלי שהשפיע על האזור כולו. האתר הפסיק להתקיים בסוף המאה ה-7 לספירה, אולם שם המקום השתמר גם בשם הערבי שניתן לחורבות: ‘אל-חלס’ה’.

“עד לתקופה המנדטורית, נלקחו אבני המבנים באתר כחומרי בניה לבניית עזה ובאר שבע התורכיות, ולכן כיום באתר כמעט ולא נראים מבנים על פני השטח, והאתר נסתר מתחת לחולות”.

הכניסה למערכת הולכת החום התת קרקעית ששימשה את בית המרחץ. צילום: טלי גיני, רשות העתיקות