חסידים, למה אתם לא אומרים תודה כשאתם יורדים מטרמפ? • טור מרגיז

“אמר רבי ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה… “דרך” – זו דרך ארץ ואחר כך “עץ החיים” – זו תורה” (מדרש רבה).

מי לא מכיר את האפיזודה החרדית הבאה? ילד או ילדה קטנים ניגשים למבוגר או מבוגרת ומבקשים מהם לעשות שימוש בטלפון הנייד.

על פי התסריט, המבוגר ניאות תמיד, מחייג עבור הילד את המספר, והלה פותח במונולוג מהיר עם אמו או עם אביו ומחזיר את הטלפון למבוגר, שחש כי קיים מצווה גדולה.

עד כאן הכל בסדר.

גם אני הכרתי את סכימת התסריט הזו ונתתי בחדווה את הטלפון שלי לילד החרדי, בעל המכנס השחור והחולצה הלבנה. נכון שנאלצתי לפרוק את שתי השקיות הכבדות שהחזקתי באותה שעה בידיי, אך לא הייתי מסוגל לסרב לילד החמד שכמה לשוחח עם אמו מולידתו.

אלא שאז, כששלפתי את המכשיר ושחררתי את הנעילה, אמר לי הילד במהירות אך בחד-משמעותיות: ‘סליחה, אך אינני משתמש בכזה טלפון’. כלומר, אינני מעוניין לחייג להורי במכשיר הטלפון הבלתי כשר אותו אתה נושא.

זכותו. אולי אפילו יפה. ילד ששומר על העקרונות אותן הטיפו לו בבית הוריו מוכיח כי חינוכם עלה יפה.

מה שפחות יפה הייתה העובדה שהילד לא אמר תודה רבה. או אפילו רק תודה.

אינך מעוניין לנגוע במכשיר טרף? לא רוצה לחייג מסמארטפון של גילוי עריות? ניחא, אך מדוע לא תודה לאיש שהציע לך אותו?

הורדתי עבורך את השקיות מהידיים, אמרתי לילד שמיהר להתרחק, התאמצתי, מן הראוי שתודה לי. הלה משך בכתפיו ולא היה בלתי אפשרי לזהות בעיניו את המבט השמור למשכילים שמוטב שלא לענות להם. הללו רק גוררים אותך לוויכוח ממנו קשה לצאת. עדיף לא להיכנס איתם בכלל לדין ודברים.

חברי י’, לו סיפרתי על התקרית הקלה, אמר כי זכור לו אירוע דומה שאירע עמו, אלא שאז הוכיח את הנער כשגבו אליו: ‘ככלות הכל לא רציתי להכשיל אותו ב’אסור להביט בפני רשע’.

קיבלתי.

חסידים ואנשי מעשה

שבוע בלבד חלף מאירוע הילד והסמארטפון, ואני נקלעתי עם מכוניתי לצ’ולנטיה באזור המרכז.

הצ’ולנט היה נהדר, כך גם החברה, ויצאתי בהתרוממות רוח ובבטן מלאה. אלא שאז ניגש אלי חסיד צעיר, עם מבטא חסידי, ושאל אם אני מגיע לאלעד.

למודיעין עילית, עניתי, לקרית ספר.

החסיד שאל שוב אם אני עובר דרך אלעד ואני הצבעתי על ה’וויז’: דרכו אני נוסע. זה מה שכישורי הניווטיים מאפשרים לי.

החסיד הצעיר לא התבלבל וביקש את הטלפון, ובמיומנות מרשימה הוסיף ‘עצירה’ באלעד. הנה אמר, הנה הנתיב.

חרף נכותי הטכנולוגית הבנתי מה שנעשה וחזרתי שוב על המנטרה: רק דרך הוויז. אני נוסע ישר לבית דרך הוויז, אם אתה וחברך חפצים להצטרף – הרכב פתוח עבורכם.

באותו שניה איבד בי החסיד עניין. הוא סובב אלי את גבו והלך.

לא נפגעתי.

זו אינה פעם ראשונה שצעירים מן הקהילה החסידית לא אומרים לי ‘תודה’ בסיומו של ‘הטרמפ’ אותו ביצעתי עבורם. הם יורדים מן המכונית במקום בו ביקשו ובפשטות נעלמים.

אין לי כל מושג האם התופעה הזו מאפיינת את הצעירים החסידים בלל ומן הסתם זהירות מכל הכללה מתבקשת, אולם מותר לי כן לשאול את חברי וקוראי החסידים לאור ניסיוני האישי: האם התופעה הזו מוכרת לכם? אם כן, האם גם אתם הבחנתם שכאשר החסידים מגיעים לגיל מבוגר יותר הקונספציה הזו נעלמת?

במידה והתצפית האישית שלי נכונה גם לאוכלוסיה חסידית צעירה רחבה יותר, מדוע אתם עושים זאת? ומדוע זה משתנה בגיל מבוגר יותר? האם בגילאים הצעירים עדיין לא הוטמעה מערכת הנימוסים האלמנטרית הנדרשת מאדם החי בעולם המודרני?

ולבסוף, היכן את חנה בבלי, ומדוע לא נתת שיעורים בקרית ספר ובאלעד?