1.
השבוע יצאו לראשונה ראשי מפלגת כחול-לבן מגני התערוכה. למי שחשב שאולי בסיור בשטח, ברמת הגולן, סופסוף נשמע אותם עונים לשאלות או אפילו מעבירים מסר אותנטי, חיכתה אכזבה. נכון, טלפרומפטר לא היה שם אבל גנץ, לפיד, בוגי ואשכנזי לא ענו לשאלות. רק הצהירו הצהרה משותפת.
מה ההצהרה?
“לעולם לא נרד מרמת הגולן!”, הם הכריזו שם קבל עם ועולם. וואו. איזו אג’נדה. איזה קו תקיף. ריד מיי ליפס. אבל רגע, האם זה בכלל על הפרק? יש לנו עם מי לדבר שם בסוריה? מישהו שבעד למסור את רמת הגולן? זה כזה כחול-לבן, ההצהרה הכאילו מרשימה הזאת. אין יותר ימין או שמאל – רק שואו מקושקש לפני הכול.
המפלגה הזאת מרתקת אותי, אבל ממש. אני עוקב אחרי כל סרטון וכל מסיבת עיתונאים, כל תגובה וכל סטטוס. היא מעניינת אותי לא רק בגלל שהיא צוברת בסקרים מנדטים בכמות כזאת ובמהירות כזאת ומאיימת לחולל כאן מהפך פוליטי. זו כבר התוצאה.
מה שמסקרן אותי הוא השיטה, הדרך. מאיפה הגיעו התומכים? איך הגיעו? הרי חיברו כאן אנשים שונים בתכלית, שבאמת אין ביניהם כל אידיאולוגיה משותפת – בהרבה סוגיות עקרוניות וחשובות הם אף חלוקים ראש בראש – והפכו אותם למפלגה טרנדית אחת, מתוך הנחה שיש בציבור מספיק אנשים שטחיים כדי להתלהב ממנה ולהצביע.
ומה הקטע? שההנחה הזאת התבררה כנכונה. אכן יש מספיק אנשים כאלה. אולי אפילו יותר ממה שהעריכו.
2.
גם למי שלא עוקב כמוני אחרי כחול-לבן, כדאי לשים לב אל רגע קטן ומכונן בקמפיין של מפלגת השקר הזאת. ושיהיה ברור: במילה שקר אני לא מתכוון חלילה להאשים את מנהיגי המפלגה במרמה או בשחיתות. בגדול, כולם שם אנשים הגונים. אני גם לא מזלזל בשנים הרבות שהקדישו ראשיה לבטחון ישראל (ולהגשת תוכניות טוק-שואו). שקר הכוונה זיוף, בלוף, אחיזת עיניים.
בעצם, מה אני מחפש מילים כשמנהיג המעצמה החזקה בעולם העניק לנו אחת שכוללת הכול: פייק.
הרגע הקטן קרה ביום ראשון השבוע. יאיר לפיד התייחס בעצרת בחירות בנס ציונה לשאלה של אישה מהקהל באשר למספר הקטן של נשים בצמרת מפלגתו. הוא הסביר כי הייצוג הנמוך יחסית של נשים במפלגה הוא “תוצאה של הדרך בה הורכבה בלילה אחד רשימת כחול-לבן, זה היה חיבור טכני”.
אחר כך הוא נתן את המועמדת אורנה ברביבאי כדוגמה: “יושבת פה אורנה ברביבאי, האלופה אורנה ברביבאי. קומי, אורנה, שיגידו לך שלום”. ככל הנראה החליטה ברביבאי שלא לקום – ולפיד אמר: “לא רוצה לקום, אורנה. את רואה, יש מעט נשים, וגם הן לא ממושמעות, את מבינה? אומרים לה לקום, לא קמה…”. ליתר ביטחון לפיד אפילו צחקק, כדי להבהיר שהוא אמר עכשיו בדיחה.
בעקבות פרסום הדברים קמה סערה קטנה. כלומר, כמה מפלגות שנלחמות על אותם קולות של כחול-לבן, ניצלו את המומנטום ותקפו אותו בפופוליסטיות. ואיך הגיב לפיד לתגובות חסרות הפרופורציה? תקף בחזרה? מה פתאום. תוך פחות משעה (!) הוא פרסם את ההודעה הבאה: “מתנצל בפני הנשים שנפגעו. זו הייתה בדיחה לא מוצלחת”.
3.
למה בעצם לפיד מיהר להודות באשמה ולהתנצל? למה הוא לא הסביר מה היה שם? הרי כל מי שראה את התיעוד ושמע את נימת הדברים הבין שהוא סתם צחק. לא צחק על נשים, אלא על דיבור שוביניסטי. לא נחשף כאן משהו נסתר מהתודעה שלו. זה היה מודע לגמרי.
לפיד הרי לא מדבר ככה נגד נשים (אלא אם כן הן חלק מהגוש השחור שנקרא חרדים. אבל זה בסדר, זה מעולה. מותר חופשי חופשי להסית נגד חרדים. הוא עשה מזה קריירה פוליטית). אז למה הוא התקפל ככה? שינסה להילחם על האמת שלו. שיתקוף את אלה שתוקפים אותו חזרה.
התשובה היא שלפיד יודע שבכחול-לבן הדבר הכי חמור שאתה יכול לעשות, הכי מסוכן, זה לומר אמירות שעלולות לחרוג מהקונצנזוס המדומיין של המפלגה. אמירות שיכולות פתאום לסדוק במשהו את התדמית היפה.
הרי לכחול-לבן אין אג’נדה, אין משנה פוליטית (חוץ מלהפיל את נתניהו). המסה המרכזית של המנדטים הגיעה כידוע משתיקתו של גנץ. וגם עכשיו, בשבועות שנותרו עד הבחירות, לא צריך לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות יפים ולשתוק. או מקסימום להצהיר בתוקף שלא נחזיר את רמת הגולן לסורים וגם לא את הכותל לירדנים. ממשלת כחול-לבן תשמור עליו שלנו לנצח נצחים. אבל זה ממש לא הזמן לאתגר את קהל הבוחרים בבדיחות חתרניות.
4.
האמת, קצת ריחמתי השבוע על לפיד. פעמיים. פעם אחת על ההתנצלות הלא מוצדקת הזאת. הרי עד לפני כמה שנים הוא יכול היה לכתוב טור נהדר, מלא הומור, על שוביניזם גברי, ונשים אפילו היו תולות את הטקסט על המקרר, ופתאום הוא צריך לגזור על עצמו צנוניות-גנצית.
ופעם שנייה ריחמתי עליו בגלל השינמוך הדרמטי שהוא עובר בימים אלה. לפיד לא גבוה, זה לא סוד. אבל עד היום, כשהוא נשא נאום, אפשר היה להניח על הרצפה ארגז ולעמוד עליו, או לפחות להנמיך את הפודיום. אבל מלפני שבועיים, מאז האחדות עם גנץ, הוא לא נמצא שם לבד. לצדו, בכל ההופעות הציבוריות החשובות, עומד עכשיו אדם שלידו כל אחד נראה ננס.
תראו למשל את התמונה שצולמה השבוע בסיור ברמת הגולן. נכון, מעיל העור של לפיד יושב עליו לא רע ומעניק לו לוק ביטחוניסטי. לרגע שוכחים שהוא שירת ב’במחנה’. אבל הפוזיציה, המבט הזה מלמטה למעלה על גנץ. אוי, זה ממש קשה לצפייה.
עכשיו, תגידו, מה זה משנה? גבוה, נמוך, שמן, רזה. העיקר זה היכולות, החזון, הדרך. הו, אז כשמדובר במורשת כחול-לבן זה מאוד משנה. זה הכי משנה. זה המצע.
5.
ועכשיו לחיים עצמם. קיבלתי השבוע מייל שכותרתו “מי יודע אם לעת כזאת הגעתי לרווקות”. לכותב קוראים אבנר שאקי, הוא בן 33, תושב יד בנימין, עוסק בכתיבה ועריכת תוכן. לדעתי הוא מציע פה סטארט-אפ אמיתי.
“שלום ידידיה, אני רוצה לכתוב על מצוקת הרווקות, מצוקה של מאות אלפי אנשים בישראל, מכל המגזרים ותת-המגזרים, ואני בתוכם. אני רוצה לכתוב גם על הערבות ההדדית הפלאית שקיימת תדיר בעם ישראל.
“הרי יש בדורנו כמות אדירה ומבהילה של רווקים ורווקות. האחוזים גבוהים מאי פעם, וצער רב נגרם לרווקים הרבים ולאנשים הרוצים בטובתם. בד בבד, יש בדורנו כמות אדירה של אנשים טובים שרוצים ויכולים לעזור במיגור העניין. הבעיה הגדולה היא שהם לא יודעים איך. אני חושב שאולי מצאתי כלי חדש שיאפשר זאת. יום אחד, לא מזמן, הקב”ה שתל בי רעיון, שאני מאוד מאמין בו ומקווה שבכוחו לעזור בעניין זה:
“אני מדבר קודם כול על הקמת צוותים קטנים. מהו צוות? כמה חברים שרוכבים יחד על אופניים, למשל. או כמה אימהות לילדים בגן מסוים, חברים מהאוניברסיטה שלומדים לתואר משותף, צוות בחברת הייטק וכדומה. על חברי צוות שכזה לבחור רווק מסוים, ולקחת עליו אחריות.
לאחר שחברי הצוות בחרו את הרווק שלו הם רוצים לעזור, עליהם להיפגש איתו פעם אחת. בפגישה זו יעמיקו חברי הצוות את היכרותם עם הרווק (שכמובן צריך לרצות בכל העניין), וישתדלו לקלוט ממנו מה הוא מחפש. אחרי הפגישה הם יתחילו לעבוד.
הציפייה מחברי הצוות היא להשקיע, להיות יצירתיים, להתמסר, או במילים אחרות – להפוך את העולם כדי להציע לאותו רווק את ההצעות שהכי יתאימו לו. לדעתי מוטב למנות ראש צוות, שיהיה בקשר רציף עם הרווק, להעברת הצעות ועדכונים. חברי הצוות בהחלט יכולים לחפש מועמדים פוטנציאליים גם באתרי היכרויות, ברשתות החברתיות, בקבוצות ווטסאפ ייעודיות (יש רבות כאלה), דרך חברים, שכנים וכדומה. יגעת ולא מצאת – אל תאמין.
אחד היתרונות הגדולים במיזם הזה הוא המיקוד. לפעמים, מרוב עצים ורצון טוב לא רואים את היער. מיקוד הוא כוח. לכל חבר צוות יש רק רווק אחד בראש ולא שניים על העץ.
יתרון נוסף של המיזם הוא ידע ארגוני מצטבר. אם השידוך הראשון שיוצע לא יסתיים בחתונה, יוכלו חברי הצוות לשמוע מה לא עבד וכך לצבור ידע רלוונטי בנושא שיעזור להם להבא. בעתיד נוכל גם להעביר ידע בין הצוותים, כדי למקסם את הפעילות של כולם.
המיזם הזה מתאים לכל המגזרים והקהלים, בארץ וגם בחו”ל. רווקים רבים מקבלים הצעות לא מתאימות ולא קשורות, מסיבות רבות. צוות כזה לא רק יגדיל את כמות ההצעות אלא גם ישפר את האיכות וההתאמה שלהן.
אבל מעבר לזה, עצם זה שהרווקים יידעו שחושבים עליהם ושמשקיעים בשבילם – כבר יעשה להם טוב, ירומם אותם ויחזק אותם. מתוך כך הם יהיו שמחים יותר, וממילא בעלי סיכויים רבים יותר להתחתן. לאדם עצוב קשה יותר לצאת מבעיה שהוא שרוי בה.
נקודה חשובה נוספת: אני ממליץ לחגוג ובגדול את ההצלחות שיהיו למיזם בעזרת השם. אירוסין, חתונות, חינות – כל זה יכול לדרבן ולהעצים את כל העניין.
“אז מה עכשיו?”, מסיים שאקי את מכתבו, “עכשיו צריך קמפיין. חשבתי על האשטאג שמגיע ישר משלמה המלך: #טובים_השניים. ‘טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם’. טובים השניים שיתחתנו בסוף, אבל גם טובים השניים שמחפשים יחד. בהמשך הפסוקים בספר קהלת מוזכר גם ‘והחוט המשולש לא במהרה יינתק’, ואפשר אולי למצוא בזה רמז, בהקשר שלנו, לקב”ה שמצטרף לזוג, כשהשכינה ביניהם.
כרגע זה רק רעיון. אשמח מאוד אם אנשים יפנו אליי. אולי יש משרד פרסום או יח”צ שירצה להפיק קמפיין. אולי יש גרפיקאים ורעיונאים שירצו לעזור. אולי יש לאנשים רעיונות לשדרוג. כל עזרה תתקבל בשמחה, ובעיקר, אולי יש מישהו שכבר רוצה לפתוח צוות ראשון ולצאת לדרך”.
מה אתם אומרים? כתבתי לשאקי בתגובה (כתובת המייל שלו היא [email protected]) שיש לי כבר רעיון ראשון לשדרוג הסטארט-אפ: לקרוא לכל קבוצת ווטסאפ שתקום, בשם של הרווק עם שם אמו. כך זה יזכיר לחברי הצוות גם להתפלל עליו, מה שבוודאי יועיל. להתראות בשמחות.