כתב החשדות ששלח היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מסמך מרתק. ברמת הרכלנות. מבחינה משפטית, מנדלבליט מציג תיזה קיצונית ומהפכנית, חסרת תקדים ברמה עולמית – כיסוי תקשורתי חיובי מהווה שוחד.
תיזה משפטית זו לא עומדת על כרעי תרנגולת, אלא על שני קיסמים מזכוכית. אלה, ככל הנראה, יתרסקו בפני כל מערכת שיפוטית סבירה.
נתייחס תחילה אל שני התיקים המשמעותיים יותר, תיקים 2000 ו- 4000.
תיק 2000 מתייחס לשתי פגישות בין נוני מוזס לנתניהו, בתחילת מערכת הבחירות לכנסת ה-20, מתוך מסכת ארוכה של פגישות רבות ביניהם שהחלה בשנת 2008 ולא תועדה. אותן שתי פגישות הוקלטו על ידי נתניהו – באמצעות עוזרו ארי הרו, ומכאן כל המהומה.
תיק 4000 מתייחס ברובו ל’דרישות’ של דוברי נתניהו לסיקור חיובי או מאוזן – כולל מניעת פרסום שלילי – באתר וואלה מבעליו, שאול אלוביץ’ ומעורכו, אילן ישועה.
אכן השיקולים והמעורבות של נוני מוזס, שאול אלוביץ’ ואילן ישועה, בקידום תקשורתי לפוליטיקאים הם מרתקים ברמה הרכלנות. ואולם השאלה היסודית העומדת בלב התיזה המשפטית של מנדלבליט, חסרת התקדים ברמה עולמית, היא: האם סיקור חיובי של פוליטיקאי באמצעי תקשורת יכולה להיחשב ‘טובת הנאה’ אסורה המוגדרת כשוחד?
אם התשובה לכך חיובית, יש לאסור לאלתר את כל הפוליטיקאים והעיתונאים, להעמידם לדין ולהשליכם לכלא בגין פשעים סדרתיים של מתן ולקיחת שוחד. לא פחות.
אפשר להפליג עם התיזה ההזויה הזו אף למחוזות רחוקים יותר, כגון: האם סיקור שלילי של פוליטיקאי באמצעי תקשורת מהווה טובת הנאה למתנגדיו? האם סיקור חיובי של מנדלבליט (לדוגמא – גיא פלג שחולק לו מחמאות על כתב האישום נגד נתניהו) מהווה מתן וקבלת שוחד? לפי התיזה של מנדלבליט – התשובה היא חיובית!
הזוי.
•
כתב החשדות של מנדלבליט בתיק 4000 מפרט שורה ארוכה ביותר של תכתובות בין דוברי נתניהו הרבים (אחד מהם הוא ניר חפץ), בעלי וואלה ממשפחת אלוביץ’ ועורך וואלה אילן ישועה, ברמה של קשקשנות קטנונית ומביכה.
לטענת מנדלבליט נתניהו “דרש” מאלוביץ’ לפרסם ידיעות חיוביות עליו ועל משפחתו ולהצניע ידיעות שליליות. רק שאין תכתובת אחת (!) מנתניהו המעידה על כך.
עצם הטענה כי פניות של דוברי פוליטיקאים לאמצעי תקשורת, כדי לקדם ידיעות חיוביות על שולחיהם, מהווה “טובת הנאה” שדינה כשוחד הניתן לעובד ציבור, יכולה למוטט את כל המערך הפוליטי, הדמוקרטי וחופש הביטוי במדינת ישראל. או בכל דמוקרטיה אחרת בעולם.
תפקידם של דוברים הוא לקדם את האינטרסים של שולחיהם בתקשורת. גם הדובר של מנדלבליט עצמו עושה אותו הדבר – הוא מנסה לקדם כתבות חיוביות על מנדלבליט ועוזריו ולהצניע כתבות שליליות עליהם באמצעי התקשורת.
ויודגש – בליבת עבירת השוחד עומד מתת אסור לעובד הציבור, ולא התמורה שנתן (או לא נתן) אותו עובד. אם סיקור חיובי הוא טובת הנאה אסורה – הרי שהיא אסורה על כולם, כולל על דובר הפרקליטות, דובר הרמטכ”ל, דוברת המפכ”ל וכל שאר הפוליטיקאים ועובדי הציבור.
אם אין בכך משום “טובת הנאה” אלא חופש ביטוי פוליטי, שהוא נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי ועיקרון חוקתי על-חוקי בו, הרי שתיקים 2000 ו-4000 יירדו במהרה לטמיון המשפטי. אין בהם דבר, מעבר ליחסי דוברים-עורכי תקשורת שגרתיים לחלוטין.
הבאת יחסי פוליטיקאים – דוברים – אמצעי תקשורת לבית המשפט באמצעות הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה, תוך חשיפת השופטים למגוון השיקולים של עורכי אמצעי התקשורת בעד ונגד הפוליטיקאים, תפתח תיבת פנדורה בגודל של סין.
הצדדים יזמינו להעיד בבית המשפט מאות עורכים של אמצעי תקשורת (עיתונות כתובה, משודרת, אינטרנט), דוברים, פוליטיקאים ופקידים, אשר ייאלצו להיחקר שתי וערב על המתרחש מאחורי הקלעים של הידיעות המתפרסמות. אין שופט בעולם שירצה להכניס את עצמו לבור הרפש אשר ייחשף בפניו בהקשר הזה. כמו שאומר הפתגם המפורסם – איש לא רוצה לדעת איך מייצרים נקניק.
פרופ’ אלן דרשוביץ’, מבכירי המשפטנים בעולם, כתב למנדלבליט בהקשר הזה: “היועץ המשפטי לממשלה עומד להאשים את ראש הממשלה בהאשמות הקשורות ליחסיו עם התקשורת. כל האשמה כזאת תסכן את הדמוקרטיה ואת חופש העיתונות. היא תפתח תיבת פנדורה שממנה יצאו דברים נוראיים. כל אישי הציבור – מחוקקים, שופטים, תובעים, שוטרים, מנכ”לים – שביקשו סיקור חיובי מהתקשורת ופעלו למענה, יצטרכו להיחקר. במקרה של ידיעות אחרונות, למעלה מ-40 חברי כנסת ושרים הצביעו לטובת ידיעות אחרונות, בעוד שראש הממשלה נתניהו סיכל את החוק שקידם ידיעות אחרונות.
“רבים מחברי הכנסת הללו קיבלו אחר כך סיקור חיובי בידיעות אחרונות, אבל הם לא נחקרו. דווקא ראש הממשלה נתניהו, שסיכל את החוק של ידיעות אחרונות, הוא זה שמועמד לדין. הפער הזה חושף את המרווח העצום שיש לפרקליטות לעסוק בתביעה בררנית נגד כל מי שהם רוצים. וכך אין שום סייג לחדירה הגסה של גורמי האכיפה לתחום הרגיש, המוגן בחוק, של יחסי אישי ציבור ותקשורת.
“כל האשמה כזאת תתן לגורמי האכיפה כוח רב מדיי להכתיב לתקשורת ולאישי הציבור איך הם מתייחסים אחד לשני. בדמוקרטיה משאירים את הביקורת ליחסי תקשורת וממשלה לציבור המצביעים – ולא לפרקליטים”. אין לי אלא להצטרף בכל לב לדבריו.
•
בין אם מנדלבליט יבין בעצמו את האבסורד בהגדרת כתבות חיוביות באמצעי תקשורת כשוחד, ובין אם בית המשפט יצטרך להבהיר לו את זה, התיזה הזו לא תחזיק מים בשום ערכאה שיפוטית סבירה. כך יקרסו האישומים בשוחד בשני התיקים.
מה עוד, שביחס לנתניהו הייחוס הזה מופרך במיוחד, לאור התקשורת השלילית הכרונית שהוא קיבל בכל אמצעי התקשורת, ובמיוחד בעיתון ידיעות אחרונות ואתר וואלה. לכל היותר הוא ניסה לאזן את ההכפשות ופרסומי לשון הרע עליו. תקשורת מאוזנת זה שוחד?! טירוף מערכות.
מעבר לכך, תיק 2000 מופרך בכל קנה מידה: מדובר בפגישה שהתנהלה בין נתניהו למוזס בסוף 2014, לאחר שנתניהו פיטר את יאיר לפיד וציפי לבני, ויום לאחר שהכנסת העבירה בקריאה ראשונה את חוק לפיזורה ועריכת בחירות חדשות לכנסת.
מדובר בתחילת מערכת בחירות, וכל ראש מפלגה סביר פועל בתוקף תפקידו לקידום מפלגתו ולקבלת כיסוי באמצעי התקשורת כמה שיותר חיובי. זו לא זכותו – זו חובתו למפלגתו וחבריה. ככה נערכות בחירות במשטר דמוקרטי. מוזס ניסה לשכנע בפגישה את נתניהו להחיות מחדש את “חוק ישראל היום”. במצב הדברים הפוליטי באותה עת זה חלום אבסורדי הגובל בהזיה. נתניהו האזין בנימוס ולאחר מכן הודיע לו כי אין דרך לעשות זאת. מה לא חוקי כאן?
כל הטענות של מנדלביט כי בקשות (“דרישות”, לדבריו) לתקשורת חיובית מצד דובריו של נתניהו וההיענות להן על ידי בעלי ‘ידיעות אחרונות’ ואתר ‘וואלה’ מהווים שוחד, יקרסו בקול רעם גדול בכל בית משפט, אם הן יגיעו עד שם. ככה פועלת המערכת הפוליטית – תקשורתית בכל זמן ובכל מקום, וטוב שכך. כדאי שמנדלבליט יתעשת דקה לפני כן, כדי למנוע את הביזיון והקצף (אגב, מדוע אילן ישועה לא מואשם בשוחד, הרי הוא האדם שנתן בפועל את ה’מתנות התקשורתיות’ לנתניהו? תמוה).
מעבר לטענות ה”שוחד התקשורתי” המופרכות, מאשים מנדלבליט בתיק 4000 את נתניהו שפעל בניגוד עניינים למען חברו, אלוביץ’. מדובר בסדרה של פעולות שרובן ככולן ננקטו על ידי שלמה פילבר בתפקידו כמנכ”ל משרד התקשורת, כשהקשר לנתניהו מתבסס על פגישה אחת ביניהם, אותה מכנה מנדלבליט “פגישת ההנחיות” שבה מואשם נתניהו כי הנחה את פילבר לסייע לאלוביץ’.
לא זו בלבד שפגישה זו לא תועדה בכל דרך שהיא, אלא שלכל היותר יהיו כאן שתי גרסאות מנוגדות בסגנון “מילה מול מילה”, וממילא לא ניתן להרשיע אדם לפיהן. מה עוד, שגרסת פילבר חשודה מלכתחילה, כי היא המקור ל’חסינות’ שקיבל כעד מדינה.
מסמך החשדות של מנדלבליט, הוא חד-צדדי לחלוטין בכל הנוגע ל’הטבות’ שניתנו כביכול לאלוביץ’ על ידי משרד התקשורת בזמן נתניהו, מבלי לבדוק האם ‘הטבות’ אלה אושרו כדין על ידי הדרג המקצועי, ובלי להתייחס כלל לשאלה האם במאזן הכולל סייע נתניהו לבזק או גרם לה נזקים בהחלטותיו באותה תקופה.
מארג ראייתי חד-כיווני כזה הוא רעוע במיוחד, כשהוא מתעלם מעמדות הדרגים המקצועיים הבלתי תלויים ביחס לאותן החלטות.
לפיכך, תיק 4000 צפוי לקרוס גם בהקשר לאישום בניגוד עניינים.
•
נדון עתה בתיק 1000, תיק המתנות.
נתניהו מואשם כי קיבל מתנות בצורת בקבוקי שמפניה וסיגרים משני חברים – ארנון מילצ’ן וג’יימס פאקר. ראשית, הכמויות המפורטות בכתב החשדות נראות בלתי סבירות. ביחס לשמפניות מדובר בלמעלה מ-280 אלף שקלים בתקופה של 6 שנים, כשמחיר בקבוק הוא 250- 300 שקלים.
כלומר כ-1000 בקבוקי שמפניה שהם בקבוק בכל יומיים. מי שותה כזאת כמות של שמפניה? אם יש בכך אמת, הרי הבעיה של המתנות היא שולית ביחס לבעיה של אלכוהוליזם.
אולם ניפנה עתה לסוגיה המשפטית: האם לאיש ציבור מותר לקבל מתנות מחברים? האם יש הגבלה על סוג המתנות? על כמותן? על פני הדברים, התשובה היא שקבלת מתנות אינה אסורה בחוק.
חוק שרות הציבור (מתנות) קובע: “ניתנה לעובד הציבור באשר הוא עובד הציבור מתנה – בין בישראל ובין בחוץ לארץ, בין שניתנה לו עצמו ובין שניתנה לבן זוגו החי עמו או לילדו הסמוך על שולחנו – ועובד הציבור לא סירב לקבלה ולא החזירה לנותנה לאלתר, תקום המתנה לקנין המדינה; ובמתנה שאין בה קנין חייב עובד הציבור לשלם לאוצר המדינה את שוויה.”.
אין ספק כי מילצ’ן ופאקר הם חברים אישיים של בני הזוג נתניהו (והדבר נכתב מפורשות על ידי מנדלבליט), ועל כן המתנות לא ניתנו לנתניהו או לאשתו “באשר הוא עובד ציבור”. יתרה מכך – אם לעובד ציבור אסור לקבל מתנות מחברים – מה דינו של פרקליט מפרקליטות המדינה או קצין משטרה המחתן בת ומקבל שיקים במזומן מחברים? על פניו מדובר בעבירה חמורה פי שבעים ושבעה.
כך שכל העיסוק במתנות ובסכומים שהן עלו הינו רכלנות זולה גרידא, חסרת כל משמעות משפטית.
מעבר לכך, מואשם נתניהו כי סייע למילצ’ן להאריך ויזה לארה”ב, ועוד האשמה בלתי ברורה בנוגע לעסקת מיזוג (שלא קרתה) בין רשת לקשת.
ביחס לויזה, מדובר ככל הנראה בבעיה שמקורה בשירותים שנתן מילצ’ן למדינת ישראל בנושאים שהשתיקה יפה להם, כך שכנראה היתה הצדקה עניינית לסיוע. ה’אשמה’ בהקשר זה (המסתכמת בשני טלפונים של נתניהו) מעורפלת במיוחד, ולא בכדי.
בעניין המיזוג בין רשת לקשת, הטענה נשמעת הזויה במיוחד, לאור העובדה כי למילצ’ן היו מניות בערוץ 10 (שנתניהו פעל בעקביות לסגירתו) מחד, וחוסר התוחלת בעיסוק ב’מיזוג’ רשת קשת השייכים לערוץ המתחרה, מאידך. מנדבליט פוטר את הדילמה בביטוי שמילצ’ן “בחן אפשרות לרכוש מניות רשת”.
מעבר לסתירה הפנימית הכפולה בטענה הזו (בעל מניות בערוץ 10 אינו רשאי לרכוש מניות בערוץ מתחרה, ומה עניין משקיע לרכוש מניות ב’רשת’ אם היא תתאחד עם ‘קשת’?), הרי שמדובר ב”ביצה שלא נולדה” ובדיבורים בעלמא, לכל היותר. “יורה את הרוח” (shooting the breeze) בעגה אמריקאית.
ביחס לג’יימס פאקר, הרי שאין לו כל פעילויות עסקיות בישראל, ועל כן ממש לא מובן מה התכלית של ספירת השמפניות והסיגרים שהוא נתן לנתניהו.
לסיכום תיק 1000, הרי שהוא מכיל בעיקר רכלנות זולה על הרגלי השתיה, העישון והחברים של משפחת נתניהו. ברמה המשפטית אין בו כלום.
•
מבחינה פוליטית, מסמך החשדות של מנדלבליט הינו גולת הכותרת של חקירות נתניהו בשלוש השנים האחרונות.
השוטרים שחקרו אותו, ועוד יותר מכך הפרקליטים שכתבו סיכום בן 800 עמוד עליו, תוך עשרה (10!) ימים מתום חקירת המשטרה, אינם חייזרים. הם גם אינם קוסמים מארץ עוץ. הם ישראלים, בעלי השקפה פוליטית (ברורה לחלוטין) שניתנה בידם הזדמנות חד-פעמית בחייהם להדיח את נתניהו מכהונת ראש הממשלה, ערב הבחירות לכנסת ה-21.
בהקשר הזה יש לשפוט את עבודתם.
כתב החשדות המלא, על 57 עמודיו, שמנדלבליט פרסם כנגד נתניהו, מכיל בעיקרו רכילות זולה על אופן התנהלות התקשורת בישראל – על השיקולים המוטים והמגמתיים של בעלי ועורכי אמצעי התקשורת באופן הצגת הכתבות אצלם, ופרטי מסכת הקשרים המפותלת שלהם עם דוברי הפוליטיקאים.
מדובר במערכת רב-צדדית מכוערת להפליא, ששיקוליה היומיומיים ב”קידום” ו”דרדור” כתבות גורמים בחילה עמוקה לכל אדם מן הישוב שנחשף להם. ברמה המשפטית והראייתית, אין בכתב החשדות הדל ביותר, ממש אנורקטי, ביחס לנתניהו, כל עבירה על החוק במדינת ישראל או בכל מדינה דמוקרטית שהמבקשת לשמור על חופש ביטוי פוליטי מינימלי. ומזלנו שכך.
כפי שכתב החשדות פורסם בעיתוי הנובע ממניעים פוליטיים, כך צפוי מנדלבליט להגיש את כתב האישום, מאותם מניעים שבינם לבין ‘משפט’ פעורה תהום עמוקה. ואולם, אין ספק כי התיק יקרוס לחלוטין בבית המשפט, אשר יבין כי שיקולי עריכה של עורכי חדשות, ויחסיהם הנפתלים עם דוברים פוליטיים, הם לא עניין לעסוק בו על ידי שופטים או בתי משפט במדינת דמוקרטית.
חבל על מאות מיליוני השקלים שהשקיעה המדינה בתיקים אלה (שדי ברור שה”הצדקה” היחידה להם היא השאיפה להדחת נתניהו ולא אכיפת חוק כלשהו), אך נתניהו אינו צריך להיות מוטרד מאיבוד משרת ראש הממשלה בגינם – התיק הזה יתגלגל במערכת המשפט 10-15 שנה (לפחות) – הרבה מעבר לאופק הפוליטי האופטימי ביותר שלו.
בהקשר זה נתניהו צודק – אין ב”כתב החשדות” כלום כי לא היה כלום.
• הכותב, עו”ד אביעד ויסולי, הוא יו”ר נאמני ארץ ישראל בליכוד, אשר עתר עשרות פעמים נגד נתניהו לבית הדין של הליכוד ולבג”ץ, ועמד מאחורי סיכול שניים מתוך שלושת השיריונים שביקש נתניהו לעצמו בפריימריז האחרונים בליכוד.