1.
ישיבת נר ישראל. קמפוס ענקי עם מאות תלמידים ואברכים, ועם אלפי בוגרים שהשפיעו ב-85 השנים האחרונות כה רבות על היהדות בארצות הברית.
אחרי ביקור בבית המדרש ההומה אני עובר ליד עמדת המזכירות, ומגלה שם את שורת החבילות הזאת.
מה זה, אני שואל, הבחורים מזמינים מאמזון כל כך הרבה מוצרי אלקטרוניקה לישיבה? לא, מסבירים לי. זה לא אלקטרוניקה אלא אוכל. וזה לא הבחורים מזמינים. לאמזון יש שירות שנקרא ‘אמזון-פרֶש’ שמאפשר משלוח מזון בתוך שעה לכל רחבי ארצות הברית, ומה שאתה רואה כאן אלה פינוקים שההורים שולחים לילדיהם שלומדים בישיבה.
וואלה. אם אין אמזון אין תורה.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
2.
ועוד בענייני אוכל ורוח. שימו לב לדוקומנט המדהים הבא. צילמתי אותו במטבח של משפחת שוורצנברגר בבולטימור. הכותרת היא “דגני בוקר פופולריים וברכותיהם” ומתחתיה יש רשימה ארוכה ארוכה שמחולקת לקטגוריות, עם שמות החברות והמותגים, מצ’יריוס וטריקס, דרך קווקאר-קראנץ’ וכלה בקריספי-רייס – ולצד כל אחד הברכה שלו, “שהכול”, “מזונוס” (מזונות) או אפילו “האדמה”.
ספרתי שם כ-100 סוגי קורנפלקס. “ועתה מה ה’ שואל מעמך”, אל תקרי מה אלא מאה.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
3.
תמונות של גדולי ישראל על הקירות אפשר למצוא בהרבה מוסדות חינוך. אבל כאן, בכיתה ה’ בבית הספר ‘אור חדש’, העניין הוא לא רק התמונה אלא גם כיתוב התמונה. לצד שורות צילומים, של הרב משה פיינשטיין, הרב יעקב קמינצקי, הרב אהרון קוטלר, החזון איש, הרב מבריסק ועוד, כתב המורה למקצועות קודש, הרב מרדכי בנט, את הטקסט הבא בגדול באנגלית ואף מסגר אותו: “הגדולים האלה מיצו את הפוטנציאל שלהם. גם אתה יכול!”.
יס, ווי קן!
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
4.
ובאולם האירועים של אותו בית ספר, אני נתקל לפתע בקבוצת ילדים חמודים שמנהלים שיחה ערה עם אברהם לינקולן, הנשיא ה-16 של ארצות הברית. כשהשיחה תמה הסבירה לי המורה שלהם שזה חלק מפרויקט העשרה.
שחקנים שמגלמים דמויות היסטוריות מגיעים לבית הספר ומדברים עם התלמידים. במקום ללמוד עליהם בספרי ההיסטוריה, הם פשוט פוגשים אותם (ההורים פה, כידוע, משלמים עשרות אלפי דולרים בשנה על החינוך היהודי הפרטי. המחיר כולל גם שחקן עם זקן מודבק כזה).
אני מקווה שהמורה מכיתה ה’ נחשף למיזם הזה, כי יש לי בשבילו רעיון לשדרוג: במקום לתלות את החזון איש על הקיר, פשוט להביא אותו למפגש עם התלמידים.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
5.
רגע לפני שחזרנו הביתה, אחרי שלושה ימים של הרצאות בקהילה היהודית של בולטימור, ראינו להפתעתנו את הדוכן הזה בנמל התעופה הבינלאומי ניוארק שבניו-ג’רזי.
הרב אבריימי קנלסקי עמד שם והציע ליהודים להניח תפילין. מכיוון שזה היה ביום ראשון בבוקר, יום החופשה השבועי, הוא לא היה שם לבד. עזרו לו במלאכת הקודש גם ילדיו, השלוחים הצעירים מנחם-מנדל (11), שיינא (6) וחנה (4).
בעוד במדינת היהודים הדוכן של חב”ד בנתב”ג נאלץ להתמודד בשנים האחרונות עם ניסיונות סגירה והתנכלויות חוזרות ונשנות של ארגונים קיצוניים שנלחמים ב”הדתה”, בלב אחד משדות התעופה הגדולים של ארצות הברית פועל הדוכן הזה באופן רשמי, וּמֵדִית חופשי חופשי, כבר שש שנים, יום יום.
הרב קנלסקי עורך שם הדלקת חנוכייה פומבית (יש לא פחות משמונה חנוכיות בטרמינל בימי החנוכה), מחלק מצות בפסח, מביא עמו את ארבעת המינים בסוכות והכל באישור רשמי נלהב. אשכרה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
6.
ולסיום, הנה ברכון. לא ברכון מיוחד ליום ירושלים, סתם ברכון. רגיל. בעמוד של “על הניסים” שיבצו שם כפולת עמודים ובה תמונה מרגעי שחרור הכותל. בכלל, אפשר לומר שמדינת ישראל מאוד נוכחת שם. מדגל ישראל ענקי בפתח בתי הספר, דרך תמונות של יחידות צה”ל באולמות הקידושים בבית הכנסת, ועד לוח גדול בתיכון שעוקב אחרי החללית הישראלית ‘בראשית’ בדרך לירח. וזה בהחלט מחמם את הלב.
שמעתי גם שהם מתפללים לכיוון ירושלים. השאלה היא האם ההתעניינות והגעגוע מקרבים את העלייה ארצה, או שמא, במקום לבוא לכותל, אפשר להישאר לשבת על סיר הקורנפלקס ולהסתפק בתמונה של הרב גורן תוקע שם בשופר?
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’