1.
סיפור מרתק מצאתי השבוע בטורו של יוחאי דנינו ב’יום ליום’ – סיפור שיש בו הקשר פוליטי מובהק לתקופה זו של מערכת הבחירות לכנסת.
“בשורה אחת לנתניהו יש. השבוע פגשתי את חבר הכנסת לשעבר ניסים זאב, מייסד ש”ס, שהיה מקורב לרבני ירושלים הספרדים. אחד הרבנים שאליהם היה מקורב מאוד הוא זקן המקובלים הגה”צ רבי יצחק כדורי זצוק”ל”.
הנה מה שחשף זאב באוזני דנינו:
פניתי לרב וביקשתי ברכה עבור בנימין נתניהו. “כשזאב הגיע לבקש ברכה עבור בנימין נתניהו הוא היה יחסית בצל, אפילו לא בתכנון של להיות ראש ממשלה. המצב הפוליטי בליכוד לא אפשר לו, וגם ההתמודדות לכנסת הבאה לא נראתה מבטיחה… הרב השיב לו: ‘אל תדאג, תהיה לו ברכה והצלחה והוא יאריך ימים על ממלכתו’.
“זאב, שהיה כבר מסויט מהסיבוב הקודם אצל אריאל שרון, העז ושאל: ‘כמה זה יאריך ימים’. אבל אפילו הוא לא דימיין את התשובה המפתיעה, שאז נראתה כבלתי הגיונית, שכן למעט דוד בן גוריון אף אחד לא יכהן בתפקיד זמן כה רב. ‘שבע שנים ועוד שבע שנים’, השיב זקן המקובלים – והוסיף: ‘אולי אפילו יותר'”.
אז הקדנציה הבאה עלינו, מובטחת לנתניהו. לפחות לפי הסיפור הזה.
ושאפו, יוחאי.
2.
אבל בהמשכו של אותו טור ציפתה לי אכזבה מרה.
הנה מה שכתב דנינו על מצבו של אלי ישי (היה חסר לי גילוי נאות, אבל אולי בעל הטור מסתמך על המפורסמות, שאינן צריכות ראיה): “ולא, זה לא שלא היו לו הצעות. ישי קיבל במהלך התקופה האחרונה הצעות ממספר מפלגות. מהליכוד, מגנץ, מכולנו של כחלון והיו לא עוד אפשרויות אחרות”.
לפחות בליכוד, מכחישים. כלומר, בסביבת ראש הממשלה מכחישים מכל וכל כוונה לשריין את אלי ישי, או כל הבטחה או אפילו שיח בכיוון.
אבל הנה ההמשך: “גורמים בש”ס אף פנו לבית הגר”מ מאזוז במהלך הדרך והציעו להחליף את ישי תמורת דאגה לתפקיד ציבורי שאינו בתחומי משכן הכנסת או הממשלה, אבל הגר”מ מאזוז דחה את ההצעה”.
מאחר וידוע לי דבר או שניים על אותה יוזמה, ומאחר וגם ‘צייצתי’ על כך השבוע ואף הפצתי בקבוצות בהן יוחאי חבר, צרם לי השיבוש.
“גורמים בש”ס” לא פנו אל בית הגר”מ מאזוז. היוזמה הגיעה מכיוון בכירים ב’כסא רחמים’ כבר לפני חודש וחצי, התבשלה עוד ועוד, ובמהלך הימים האחרונים הוצע הרעיון לפיו תיערך שיחת טלפון בין הגר”ד יוסף והגר”מ מאזוז. בסופו של יום, השיחה הפכה לביקור מתוקשר. אבל שוב: היוזמה ממש לא הגיעה מכיוון ש”ס, ולקח לש”ס ימים ארוכים עד שנענתה ליוזמה.
אחד החששות היה, אגב, בדיוק החשש הזה: הצגה מעוותת של הדברים ולפיה, כביכול, ש”ס היא ש’זחלה’.
החשש התאמת בטור השבוע ב’יום ליום’.
פניתי אל בעל הטור, אגב, ושאלתי מדוע הציג את היוזמה כאילו הגיעה מכיוון ש”ס, כשלא כך הדבר. הוא השיב, להגנתו, כי זה מה שידוע לו, וכך כתב.
3.
ב’הדרך’, ביטאון הבית של ש”ס, תיאר שמעון ליברטי בצורה מרתקת את הסאגה שהתרחשה ערב הגשת הרשימות עד לאיחוד של הבית היהודי-האיחוד הלאומי-עוצמה יהודית.
“ישראל היא מדינה מורכבת ולעומד בראשה יש שורה ארוכה של אתגרים מדי יום. אך נדמה כי השבוע לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הייתה משימה אחת – לחבר בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי ואחר כך ביניהן לעוצמה יהודית…
הוא טס לפולין…גם משם המשיך בשיחות ללא הפסקה. כולל עם אביו של סמוטריץ’ ורבו של רפי פרץ. כמעט כל גורם שאי פעם פגש את הצמד הזה זכה לשיחה אישית מראש הממשלה… הלחצים הללו הביאו לחילופי הודעות עוקצניות בין הליכוד לבית היהודי והאיחוד הלאומי, כשכל צד מאשים את הצד השני בסיכול גוש הימין…
בין לבין גם המגעים בין הצדדים ידעו עליות ומורדות ואף סיפקו רגעים משעשעים. למשל כשסמוטריץ’ הגיע לוועידת מנהלי מוסדות הציונות הדתית בים המלח על מנת להיפגש עם פרץ, אך הפגישה לא יצאה לפועל לבסוף וסמוטריץ’ התלונן שהוא נותר במקום ‘ללא תפילין וללא בגדים להחלפה’ ונאלץ לישון על ספה…”
בערבו של יום חמישי נרשם האיחוד בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי “והסתיים באכילת צ’ולנט משותפת כיאה לליל שישי”. בהמשך נרשם גם האיחוד עם עוצמה יהודית.
אבל, היי ליברטי, לא מצאתי, גם לא בפינצטה, מילה וחצי מילה על הניסיון לגרום לשלושת הנ”ל לאחד אליהם את אלי ישי.
בטח תשלים בטור בשבוע הבא…
4.
גם יוסי טיקוצ’ינסקי ב’יתד נאמן’ כותב על האיחוד בימין.
“קשה היה להאמין בתחילה שזה מה שעושה ראש ממשלה 48 יום לפני הבחירות. במקום לעסוק בקמפיין של הליכוד או לכל הפחות במצב המתוח בעזה ובסוריה, ישב ראש הממשלה במשך שעות וימים וניהל מגעים כאחרון המתווכים לאיחוד בין מפלגות קטנות בגוש הימין.
הרבה גבות הורמו כששמעו גם על ההצעה הנדיבה ומרחיקת הלכת שהציע נתניהו לבית היהודי. איש לא האמין שהליכוד יסכים ללכת רחוק כל כך כדי להביא לאיחוד בין סמוטריץ’ הימני לבן גביר העוד יותר ימני. אבל מול המציאות המוזרה שהתגבשה לה בגוש הימין נקט הליכוד באמצעים מוזרים משלו”.
ב’יתד’, בניגוד ל’הדרך’, מזכירים גם את אלי ישי. “ההחלטה היא קודם כל להניח לבנט ושקד לנפשם, לא לתקוף אותם וגם לא לנסות להתאחד איתם. ובינתיים להשקיע את כל המאמצים ביצירת גוש חרדי גדול וגוש ימני גדול. נתניהו הפעיל לחץ על המפלגות החרדיות וגם על המפלגות הדת”ליות שיתאחדו כולם כמובן אך ורק למטרה הנעלה של שמירת גוש הימין ולא חלילה למען הליכוד…
“אחרי שבגוש החרדי זה לא קרה, הבין נתניהו שרפי פרץ, בצלאל סמוטריץ’, איתמר בן גביר ואפילו אלי ישי הם התקווה האחרונה שלו .לכן הוא הפעיל בשבוע האחרון את כל התותחים הכבדים כדי להביא לאיחוד שם בכל מחיר. מבחינתו זה היה המבחן לא להישרדותו של גוש הימין אלא להישרדותו של הליכוד…”
כידוע לכל, מי שנותר לבסוף ללא כל מטריה פוליטית הוא אלי ישי. נכון להיום הוא מאיים לשרוף קולות ימניים, סביר להניח שעד לבחירות הוא יסיר את מפלגתו לטובת הוראת רבו להצביע למפלגה חרדית אחרת או לטובת איחוד כזה או אחר עם ש”ס.
או כפי שתיאר זאת ‘מקור נאמן’ ב’יתד’, טורו של אריה זיסמן: “כאשר שורות אלו יהיו בפני הקוראים כבר נהיה אחרי הכל. נוכל גם לדעת מה קורה בסוף עם אלי ישי ומפלגתו ‘יחד’, עוד מפלגה שעומדת לזרוק קולות לפח, אם תתמיד בעקשנותה ללכת לקלפי באופן עצמאי”.
כל מילה.
5.
מעניין היה לקרוא ‘פוליטיקה’ בטורו של הרב יעקב ב’ פרידמן ב’בקהילה’.
הרב פרידמן משחזר את שאירע באלול תשע”א, כאשר “9 צוערים דתיים” השתתפו בערב ‘מורשת קרב’ ובחרו לצאת מהאולם כשזמרת החלה לשיר.
“בעקבות כך, 4 מתוכם נענשו והודחו מקורס קצינים… הרמטכ”ל, רב אלוף בני גנץ, הכריע בדורסנות כי הקשבה לשירת נשים היא חלק מרצף הפקודות הצה”ליות וכי חייל שיסרב להקשיב לשירת נשים במסגרת הצבא ייענש”.
ומי נחלץ אז לעזרתו?
“הרב הצבאי הראשי דאז, הרב רפי פרץ”.
כן, האיש שעומד כיום בראש ‘הבית היהודי’, שהעומד בראשו בפעם הקודמת היה נפתלי בנט, שסירב להקשיב לרבנים והקים בעקבות כך את הימין החדש.
“מהרב פרץ – מצפים גם מצפים. הרב פרץ הוא במהותו דמות רוחנית, משורר יהדות”. אבל, “זה לא הרב פרץ שהכרנו”, קובע הרב פרידמן.
ואולי זה הרב פרץ, בעצם. רק שלא הכרנו טוב…
6.
כולנו מוצפים בסרטונים המגיעים מטבריה, היישר אל אתרי האינטרנט וקבוצות הווטסאפ.
רון קובי, ראש העיר החדש של העיר, מייצר דרמות מתוקשרות והביא צבע (חיובי או שלילי, תלוי בעיני המתבונן) אל העיר הצפונית המנומנמת.
כבר שמענו על עצרות תפילה וזעקה, בהשתתפות רבני העיר, ומה לא. אבל על מה שמצאתי בעיתון כפר חב”ד, בכתבה מאת מענדי קורטס, טרם שמעתי.
בטבריה יש שליח חב”ד (טוב, איך לא) – הרב יוסף קרמר, והוא שלם פחות “עם סגנון האמירות שנאמרו בסיום העצרת”.
“הדרך שלנו היא להוסיף באור. את כל שאר האפיקים המשפטיים וההסברים והמחאות החשובות כל כך, אנחנו מותירים לאנשים אחרים לבצע. אנחנו כמובן תומכים, אבל לחב”ד יש השיטה שלה, והיא להתמקד בריבוי האור שידחה את החושך”.
איך מביאים את האור הזה לרון קובי, שמן הסתם לא יאהב פעילות שתיראה בעיניו יותר כ’מסיונרית’?
“כבר לפני כחודש וחצי, עת החלו לנבוט בעיר ניצני חילולי השבת ההמוניים, החל הרב קרמר… בפעילות ענפה בקרב התושבים למען חיזוק השבת… עמדנו ביום שישי בצמתים וברחובות וחילקנו לכל תושב ערכה של חלה ובקבוק יין קטן לשבת… האנשים קיבלו זאת בסבר פנים יפות… טבריה היא עיר מסורתית שתושביה מוקירים ומכבדים את שומרי השבת… חב”ד בעיר אהודה”.
ויש להם תוכנית להגדיל את הפעילות הזו.
“בעזרת השם נערוך תפילת שבת המונית ולאחריה סעודה גדולה בליווי שירים וניגונים, דברי תורה וסיפורי צדיקים, בתקווה שמזג האוויר יאפשר לערוך זאת בחוץ, ברחובה של עיר דווקא”.
מעניין איך יגיב ראש העיר על כל הטוב הזה…
7.
כתבה מעניינת מצאתי ב’הדרך’, על חילולי השבת ב’גשר יהודית’ בתל-אביב.
מחד, ש”ס מעולם לא איימה על נתניהו בפירוק הקואליציה אם יימשכו העבודות. זה לא חכם, זה לא היה משיג את המטרה. מאידך, מעניין שעיתון הבית מציב זרקור ומושיב רבנים לפאנל בנושא.
“גם אם עשינו כל מה שיכולנו לעצור את העבודות בשבת בגשר יהודית, איפה השברון-לב היהודי שלנו?” – נשמעת הזעקה, כבר בכותרת.
מול הכתב, הרב אביאל חיים חורי, ישבו חבר ‘המועצת’, הגר”מ מאיה, הרב שמעון אשר – רב שכונת קריית שלום וראש כולל ‘שער אשר’, והרב אפרים עמדי – רבה של לב יפו וראש כולל ‘בית יעקב’.
הכתבה פותחת בדברי ראש העיר המיתולוגי של תל אביב, מאיר דיזנגוף, שהצהיר כי העיר העברית הראשונה צריכה להוות דגל וסמל של השבת.
“כשהתרבו בעיר חילולי השבת הוא פרסם מודעה עירונית תחת הכותרת ‘נגד חילול שבת בפרהסיא’…’בייחוד על ידי הנוער. מרגיזה ביותר הנסיעה ברוב שאון ותרועה ברחובות העיר באופני-נוע, אופניים וכו’. לפעמים גם ליד בתי הכנסת בשעת התפילה… המצב הזה מכאיב’.
כך לשונו. במקור.
“בחודש האחרון נחצה קו נוסף. ממשלת ישראל התחילה לבנות גשר להולכי רגל ורוכבי אופניים בין שכונת מונטיפיורי לבין שכונת ביצרון. הגשר עובר מעל נתיבי איילון העמוסים ומנהלי העבודות החליטו שעבורם מתאים להקים את קורות הפלדה של הגשר דווקא בשבת קודש. לא שבת אחת, כי אם שש שבתות ברציפות, אם לא יותר”.
אז לפני כמחצית השנה הצליחו “נציגי עולם התורה” למנוע את הבושה, אבל אז הגיע בג”ץ, “וכפה על המדינה לאשר את העבודות”.
הרבנים מביעים את כאבם. “אליבא דאמת אני סבור שהיה עלינו לפרוש מהממשלה על הבושה הנוראה של בניית הגשר בשבת”, אומר הרב מאיה. נו, לך תפרוש בממשלת מעבר…
“אני סבור שעלינו לעורר ולערוך עצרת תפילה וזעקה גדולה”, הוא מסיים.
ושאפו ל’הדרך’ שפתח את הנושא בגילוי לב.