משהו אישי: לא מעטים בין חברי כאן יודעים שמשפחתי נמצאת במסע מיוחד. מוסי, הבכורה שלנו אובחנה בקיץ עם לוקמיה, ואנחנו כולנו יצאנו למסע מיוחד – ‘מסע אל הרפואה’.
השלב האינטנסיבי במסע שלנו נמשך שבעה חודשים ארוכים ולא תמיד קלים. לפנינו נשאר עוד שלב המעקב והאחזקה, אבל בטוחים אנו בחסדי ה׳ כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו.
חלק מהמסע של מוסי כלל כתיבת טור, הנקרא, איך לא – ‘מסע אל הרפואה’
הנה הטור.
•
לא מסוגלת.
לוקחת נשימה עמוקה.
אבל אני לא מסוגלת.
לא מסוגלת לראות.
לא מסוגלת לחשוב.
בקושי לדבר ובטח שלא לכתוב על זה.
בורחת.
תמיד מנסה לברוח משם.
אבל אני אכתוב.
״לכתוב זה משחרר״, ככה אומרים.
אז נאזור אומץ וננסה, אני אומרת לעצמי.
•
תמיד הייתי ילדה יפה. היופי החיצוני היה אצלי עניין חשוב מאוד כבר מגיל קטן וזה התחזק עם השנים… מי שמכירה אותי יודעת עד כמה חשוב לי להיראות טוב. יש לי את הסטייל שהוא רק שלי, עם ההעזות שלי והצבעים שלי. תמיד עם תוספות כגון צעיפים, משקפי שמש או שעונים מגניבים. כל מה שאני לובשת הוא כזה ׳מוסי׳, פשוט אני. ובשיער… קוקו גבוה ארוך זה מושלם. צמה סינית, ככה עם קצת גובה מקדימה שגולשת לי מהכתף, פשוט מהמם.
גם צמה שעושים בשתי שניות והשערות הקצרות הקדמיות יוצאות החוצה בטבעיות – כן, גם כך אני אוהבת את עצמי.
אבל עכשיו נותרתי רק עם היופי הפנימי שלי. היופי החיצוני נלקח ממני לתקופה, שבעיניי נראית כנצח. השיער הארוך, היפה והגולש שלי – איננו. מהגבות השחורות שלי בקושי נשאר משהו. והריסים השחורים והארוכים שהיו לי, גם הם כבר נשרו ברובם.
נותרתי אני עם עצמי ועצמי עם אני.
זה היה כמו סטירה בפנים. אבל אחת כואבת. היופי החיצוני שלי היה כל עולמי.
כמה בכיתי. כמה אני בוכה… אני לא ילדה שמתלוננת הרבה, ות’אמת, כמעט לא בכיתי על כל הטיפולים שקיבלתי וכשלא הרגשתי טוב. אני חזקה מספיק… אבל הדמעות שכן ירדו לי על הלחי היו בגלל המראה שלי. פה אני לא מתפשרת. רוצה לראות את עצמי כמו פעם. אותו דבר. ילדה יפה.
תאמינו או לא, זה קשה לי יותר מהמחלה עצמה.
אני מרגישה מכוערת (אף על פי שכולם אומרים לי שאני מהממת) וכל הזמן משווה למראֶה שהיה לי לפני שחליתי.
עם הזמן הבנתי (מובן שלא בכוחות עצמי, אלא בעזרתם של הוריי היקרים) שאני פשוט גורמת לעצמי סבל מיותר. לא מספיקים המחלה והטיפולים? למה לסבול עוד משהו?
אני צריכה ללמוד לאהוב את עצמי כמו שאני. אולי גם לא להתבייש בזה. למה מה אני אשמה שנעשיתי חולה? עשיתי משהו רע למישהו? שיקפוץ העולם! כך אני נראית עכשיו אז כך אהיה.
אבל זה כבר שלב ב׳… השלב הראשון זה פשוט לקבל את עצמי כמו שאני. ומה גם שעד עכשיו נתתי משקל רב ליופי החיצוני שלי, כנראה הגיע הזמן שאתמקד יותר ביופי הפנימי, הרי גם שם יש לי מה לתת.
•
אומץ. כן, אפשר לקרוא לזה אומץ. לספר לכל העולם על משהו שקשה לך איתו, שהעדפת להסתיר אותו.
אני עדיין ב׳גמילה׳ כמו שאומרים. עדיין? אפילו רק בהתחלה… כל מה שכתבתי כאן זה מחשבות ותובנות שלי עם ההורים שלי. אני עוד לא נמצאת במקום הזה. אבל איך אמרו לי אנשים: “אל תחכי לגיל ארבעים כדי להבין שאת בסדר עם מי שאת”. אז סמכו עליי, אעשה זאת עוד לפני גיל ארבעים!
•
ושוב, הנה לכן שיר שכתבתי. גם אותו כתבתי מזמן. והקטע הוא, שאז עוד חשבתי שאני מבינה מה אני כותבת.
הכוס לא צריכה להתמלא
והנר לא חייב לדלוק
והמיתר לא מוכרח להיות שלם.
כי כשאני שלמה עם עצמי,
כשאני שמחה במה שיש לי,
אז אני יכולה לשתות מכוס לא מלאה,
אוכל להדליק את הנר מחדש
ולנגן בכלי שחסר בו מיתר.
כן אז, המנגינה טובה גם כך.
מוסי וישצקי
*
בתמונה פייטרית בת 17 אחרי טיפול כימותרפי.