1.
שוחחתי הבוקר עם גורם בכיר ביהדות התורה.
שאלתי אותו: הרעיון של חיבור שלושת המפלגות – ‘דגל’, אגו”י וש”ס – מדוע, בעצם, בא לעולם?
בתחילה ניסה לומר, שהרעיון לא רציני, שזה משהו ש’סתם מתגלגל’, שעיתונאים ‘המציאו אותו’. אבל כשלחצתי יותר והתעקשתי ש’אין עשן בלי אש’ – הוא התחיל לשפוך.
“יש בעיה”, הודה. “תראי אותנו, אגודת ישראל. יש לך מושג כמה מצעירינו לא עומדים להצביע לנו? תסתובבי בשטח ותשמעי. יש לנו ממורמרים בחסידויות שונות, כאלו שכועסים על ‘דגל’ וש”ס על מה שעושים באלעד מול שרוליק פרוש, יש להם חברים בביתר עילית, בירושלים, וביתר הערים – כשבצפת יש להם עוד סיבות לכעוס על ‘דגל’. כל אלו אומרים: למה לנו להצביע למפלגה שיש בה גם את ‘דגל’?”
נו, אני מקשה, אם ככה רק הוספת סיבה מדוע לא צריך להיות איחוד. כי אם ש”ס הייתה מצטרפת, זה מה שישכנע מתלבטים להצביע לרשימה המאוחדת?
הוא הודה, שלא. ממש לא. “אבל תביני את החשש. אף אחד לא באמת יודע איזו תוצאה ש”ס תביא ביום הבחירות. אנחנו לא יודעים איזה קמפיין יעשה ביבי, ועד כמה יצליח לשאוב מהחרדים ש’לא נעולים על עצמם’, אלו ש’דעת תורה’ לא ממש נחשבת אצלם. כלומר, כן. הם גדלו בישיבות הקדושות של ש”ס, אבל כשנתניהו יציג כמה הוא אומלל ונרדף, הם יגידו, הוא נרדף יותר מאיתנו, יוצאי עדות המזרח, בואו נעזור לו בקלפי.
“שאיבת מנדטים כזו, עלולה לחבל בתוצאה של ש”ס. גם אצלנו, לא בטוח שנביא תוצאה מרשימה. ‘דגל’ לא ממש יתאמצו, שהרי הם לא מתמודדים ‘לבד’ ואין להם את הלהט לעבוד כפי שהיו עובדים אילו היו צועדים לחוד, כמו בירושלים.
“תחשבי על מצב שבו ש”ס נמחקת ויהדות התורה מקבלת רק 5 מנדטים. את מבינה את המשמעות של תוצאה כזו? אז גם אם איחוד משולש יביא רק 10 מנדטים, זה עדיף מ-5”.
היה קצת עצוב לשמוע את זה. כלומר, החשש ממפלה הוא כה גדול ומאיים, שהם מוכנים ‘להתאבד’, לקבל 10 מנדטים במקום 7 (ש”ס) פלוס 6 (יהדות התורה) שיש היום.
יותר מזה: אילו ‘דגל’ הייתה מתמודדת לבדה, אגו”י לחוד, וש”ס לחוד, יש מצב שכל אחת מהן הייתה מקבלת 5 או 6 מנדטים, שהם בסיכום הכולל לפחות 15 מנדטים.
כלומר, יודעים מראש שאיחוד יוביל לאיבוד מנדטים יקרים, אבל חוששים מאיבוד גדול יותר – ולכן הולכים על ‘הרע במיעוטו’.
למה זה עצוב? כי הסכסוכים האחרונים, אלו שהתגלעו במערכת הבחירות המקומיות בכל כיעורן, כולל סחף אצל צעירים ש’דעת תורה’ כבר לא ממש מעניינת אותם – כל אלו ועוד תולים בחלל, מאיימים.
אז כפי שחשבתי מראש, הרעיון ההזוי (בעיני) – לא יצא לפועל. מראש היה ברור שהוא גרוע, וששאלות ‘כבדות משקל’ כמו ‘כן ‘הפלג הירושלמי’ או לא’, ‘כן אלי ישי או לא’, יפילו את היוזמה.
היוזמה הזו כה גרועה, שכל צד משתדל כעת לשכנע שהיא לא יצאה מבית מדרשו.
בעוד אריה דרעי טוען ש’ביהדות התורה רצו’, ליצמן מסביר ‘שבש”ס חששו מאיבוד אחוז החסימה’. האמת, איפשהו באמצע, כנראה.
2.
איש אינו יודע מה באמת עומד בנימין נתניהו לעשות רגע לפני הבחירות, כאשר עניבת כתב האישום, כמו גם עניבת ‘הגוש’, תתהדק סביב צווארו. אבל הכול יודעים, כי נתניהו הוא הקמפיינר הכי טוב בישראל, אשף בחירות מנוסה, וכשהוא רוצה לשאוב בפומפה ענקית מנדטים, השמים הם הגבול מבחינתו.
מכך בדיוק חוששות המפלגות החרדיות (וגם מפלגות הימין). בעוד נתניהו עושה הכול כדי לשכנע את ראשי המפלגות להתאחד (כך יוכל לשאוב בנחת את המנדטים שלהן, בלי לחשוש שמפלגות כמו ש”ס או הבית היהודי לא יעברו את אחוז החסימה), מפנימים כולם את תרחיש האימה העומד להתרגש על ראשם ונכנסים לפאניקה.
ביבי הוא קוסם. כשהוא רוצה לנצל עד תום את כישוריו, הוא פשוט יודע לעשות את זה.
רק ‘הגוש’, היא המילה שעדיין מפחידה. מדוע? כי גם אילו בסופו של קמפיין מוצלח, נתניהו יגיע להישג מרשים ביותר, השאלה היא האם יהיה בכוחו להרכיב ממשלה. כי גם אם יחלוף מעל 40 מנדטים, אבל בדרך לשם יותיר בצד את הגופות של מפלגות כמו ש”ס, כולנו, ישראל ביתנו והבית היהודי – הרי שלא בטוח שיהיה באפשרותו להרכיב את הממשלה הבאה.
למי בדיוק יחבור? ליאיר לפיד שיבריח את החרדים, ויברח בעצמו רגע אחרי הגשת כתב אישום. אולי עם בני גנץ?
לך תבנה עם הגיבנת הזו מדינה.
3.
ויש צרה (מנקודת מבטו של המתבונן, נתניהו), המעיקה אפילו יותר.
קוראים לה: רובי ריבלין.
מי לא יודע אילו יחסים הדוקים שוררים בין נשיא המדינה לגדעון סער, מספר 5 בליכוד? די אם תציצו פעם לחתונות משפחת רביץ, הרל”שית המשפיעה של בית הנשיא, ותראו איך גדעון מתקבל שם בכבוד מלכים. אנשים שהסתובבו בעבר בבית הנשיא יודעים לספר הרבה על היחסים הללו, כולל על פגישות חשאיות.
“אם ביבי לא יקבל מספר ברור של מנדטים ל’גוש’, לא מן הנמנע שריבלין יקבל החלטה להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על מישהו ‘אחר’ בליכוד”, אמר לי גורם בכיר בליכוד בליל הפריימריז.
אם במקור יכלו תומכי סער בליכוד להניח שהתפקיד במקרה כזה יוטל על כתפיו, הרי שהצבתו של ישראל כץ במקום הבכיר אחרי נתניהו טרפה להם את הקלפים. “אבל בשביל ריבלין, עדיף להטיל את התפקיד על כץ, ובלבד שלא על ביבי”, אומר הגורם.
הם יניחו שלכץ יהיה קל יותר להעניק לסער תפקיד משמעותי, מאשר לנתניהו, שיעדיף להניח בידי סער תפקיד זניח. “אחרי שתקף אותו בפומבי ערב הפריימריז, ביבי מסוגל לומר ‘סער לא נאמן לי, לא רוצה לתת לו תפקיד’. לא כל הליכודניקים יאהבו את זה, אבל הליכוד זה לא מפלגת העבודה, פה לא שולפים סכינים נגד מנהיג מכהן”.
‘הגוש’ הוא, אפוא, קריטי בדרך לכהונה נוספת של נתניהו בתפקיד ראש הממשלה.
וכפי שהדברים נראים נכון לעכשיו, מצבו של הגוש ‘בינוני עד קשה’ וממש לא ‘יציב’.
4.
ומה באשר למפלגות החרדיות? האמת צריכה להיאמר. לא רק נתניהו מאיים לשאוב מהן מנדטים, בזכות קסמו. יש בעיות פנימיות שעשויות לגרום לזליגה.
האחת – ה’חצרות’ בתוך ‘דגל’. עצם העובדה שהיה מי שחשב, אפילו לרגע, להזיז את ח”כ יעקב אשר מהמקום השלישי לטובת מועמד פרו ‘דגל-רשב”ם’, מעידה לא מעט על המצב הפנימי. ואל תהיו בטוחים שהוא יקבל ראשות ועדה אחרי הבחירות, הגם שנותר לבסוף על כנו במקום השלישי. כבר שמעתי דיבורים גם בכיוון זה.
מה שקרה במועצת העיר אלעד – מרד גלוי של נציגי ‘דגל ראב”ד’ – רק העניק את החתימה למה שהכול ידעו זה מכבר (בעקבות הטורים שפורסמו כאן בחרדים 10): יש שתי חצרות ב’דגל’. ראשי ישיבת סלבודקא, הגר”ד לנדו והגרמ”ה הירש משתייכים יותר ל’דגל-ראב”ד’, בראשה עומד הגרי”ג אדלשטיין.
ערב הבחירות המוניציפליות באלעד יישר ראש הישיבה קו עם בקשתו של הגר”ח קניבסקי; כך היה גם כאשר על הפרק עלתה שאלת הצבת מועמד ‘דגל’ בבית שמש – פעולה עליה ויתרו בראב”ד, לטובת אחדות השורות.
אבל אחרי שני כישלונות – מוישה אבוטבול בבית שמש (ששילם מחיר כבד על היעדר אחדות ב’דגל’, נקווה שדרעי ישכיל לשלב אותו ברשימת ש”ס) והכישלון באלעד – חלה תפנית.
כיום, מרד הוא רק שאלה של זמן. הצעירים (אין כוונתי לאברכי כוללים) שרואים את המתרחש ועיניהם כלות, מחפשים לעצמם בית אחר. האמירות של הפוליטיקאים החרדים, כי “מי שרוצה לעזור לנתניהו, שיתמוך ביהדות התורה, כי היא בגוש הימין” – לא ממש משכנעות. כי אחרי שאגו”י כמעט הפילה את הממשלה על חוק הגיוס, הטיעון הזה לא ממש מחזיק מים.
5.
בליכוד די ‘שבעים’ מהחבירה למפלגות החרדיות, שלא השכילו לפעול ‘בקול אחד’ בקדנציה האחרונה, מה שהגיע לשיא בחוק הגיוס; גם העובדה שהחרדים נטו להגזים, מבחינת הליכוד, עם חוקי דת ומדינה, הובילה לתוצאה אחת: לא מן הנמנע שנתניהו לא יתעקש, במידה ויתאפשר לו, על דרעי-ליצמן-גפני, אלא ירים טלפון ראשון דווקא לבני גנץ.
זאת למרות שאם תשאלו את נתניהו, סביר להניח שיאמר: ‘עם דרעי וגפני אני מסתדר מעולה, עם החסידים יש לי בעיה’.
מאחר ודרעי הכריז כבר על גוש חרדי שיוקם אחרי הבחירות לצורך המו”מ הקואליציוני, הרי שגם נתניהו יודע שלא באמת ניתן להפריד ביניהן.
נתניהו, אגב, הבין זאת די מוקדם, וגם בשלב בו הציעו לו דרעי וגפני לתמוך בחוק הגיוס, למרות שאגו”י תפרוש מהקואליציה – הוא לא נטה להאמין שהדבר אפשרי וסירב לקבל את ההצעה, שיכלה להעניק לממשלתו ‘עוד קצת חיים’.
אומרים, שהחרדים נעים על הציר של “קדנציה אחת בקואליציה, קדנציה אחת מואסים בהם ומשאירים אותם בחוץ”. אם להאמין לכלל הזה, הרי שהגיע תור “הישיבה באופוזיציה”. על כל המשתמע מכך לעולם התורה ומוסדות החינוך.
נשמע כמו תיאור שחור? יש מצב, שזה אפילו גרוע יותר.
אז כשהסקרים מעניקים לליכוד 30 מנדטים (או 40), תזכרו, שלא הכול כל-כך ורוד.