1.
אז ראיתם כבר את תמונת האוטובוס החצוי מהתאונה? שמעתם כבר את דבריו של הדוד… שסיפר איך האחיין ניצל? קראתם כבר את מה שנכתב על הנהג שסטה מהנתיב?
אני לא יודעת מה אתם.
אני לא.
לא ראיתי, לא שמעתי, לא קראתי.
אני חשבתי שבמקום לראות, לשמוע ולקרוא, עדיף לעשות דברים אחרים.
למשל, מה?
למשל, לבכות לעצמי בשקט ולהתחנן לאלוקים שיאמר לצרותינו די.
למשל לאפשר לגוף שלי לרעוד כמו עלה ברוח.
למשל להבין שלעולם, כן, לעולם, לא אבין את דרכי הבורא, ואינני צריכה להבין אותם בכלל.
למשל לחבק את הילד שלי, את אימא שלי, את החיים שלי.
שקבלתי במתנה.
2.
בזמן האחרון, הכול נעשה רועש כל-כך בעולם.
על כל דבר כותבים, מדברים, מצלמים, עד שהדברים כבר מאבדים את חינם. את משמעותם.
אם לא ראית, שמעת או חווית את הדבר – כאילו אין לך כל קשר אליו.
אם לא צילמו אותו – הוא לא קיים.
אם לא שמעו עליו – הוא לא קרה.
אני נזכרת בימי ילדותי, בימים שלפני 40 שנה. שתי חברות טובות שלי נטבחו בפיגוע נוראי, באוטובוס הדמים, קו 12, בבית וגן בירושלים.
כמעט לא היו מצלמות במקום הפיגוע (למי הייתה אז מצלמה?). לא היה סיקור אירוע שמביא כל שלב משלבי המקרה.
היה אוטובוס מפוחם והמון עם שותק.
כל אחד בכה לעצמו, מבלי לשאול שאלות.
זה קרה בשעת צהריי יום שישי. רק בליל שבת, עם היכנס השבת, שמענו את שמות הנרצחים בפיגוע.
לא חיטטנו בפצעים. לא חיפשנו הסרטות שיספרו לנו את כל הפרטים.
לא הרגשנו שאם איננו רואים, שומעים או קוראים – זה לא קיים.
לצערנו, זה היה קיים. קיים במציאות. קיים בלבנו. קיים עד היום בלי רעש וצלצולים. ויהיה קיים לנצח.
רק שבמקום לרוץ ולברר כל בדיל מידע, במקום לדבר על מספר כתמי הדם שנראו על הספסלים, במקום לחזות בסידורי הפצועים השפוכים, במקום להיווכח בשיירי מאכלי השבת השפוכים – עמדנו, רעדנו, בכינו בשקט והתחננו לאלוקים.
3.
תנו לבכות בשקט.
אל תפריעו לנו עם הסיפורים, התמונות, הצילומים מכול הזוויות האפשריות והניתוחים. אל תנתחו לנו את המקרה שארע, גם אנחנו, שלא קראנו, יודעים שזה היה נורא.
גם אנו, שלא צפינו, יודעים שאם אוטובוס נחצה, אז מי ששם באמצע נגדע.
גם אנחנו מבינים שהעין בהלוויה לא פסקה לדמוע. כשאתם אומרים לנו את זה, אנחנו מרגישים שנוטלים מתוכנו את לב הדבר. את הרגש הנסתר.
הבינו, גם כשאינכם מפרטים, אנחנו יודעים.
גם כשאתם לא מזעזעים – אנחנו מזועזעים.
גם כשאתם לא מייסרים – אנחנו מיוסרים.
כי הלב שלנו מבין כל מה שלא נאמר.
הוא מרגיש. וזה העיקר.
אנא, תנו לבכות בשקט. בשקט. בשקט.
ודי.