1.
נניח שהיו מחפשים מישהו מהציונות הדתית, דווקא משם, כדי למנות אותו לתפקיד מנהל מחלקה בבית חולים, או מנהל אגף באוצר, או מפקח על לימודי-משהו במשרד החינוך.
נגיד שהמינוי היה על פי שיוך מגזרי, והתקן היה דווקא למועמד מהציונות הדתית. אני מניח שתוך רגע היו מוצאים כמה וכמה אנשים שמתמחים באותו תחום שהיו שמחים להיכנס למשרה הרמה.
חובשי כיפה סרוגה נמצאים היום בכל תפקידי המפתח בחיים הציבוריים של מדינת ישראל. יש לציונות הדתית נציגים בכירים בכל המערכות החשובות ביותר: בעולם הרפואה, בעולם המשפט, בעולם המדע, בעולם האקדמיה, שלא לדבר על מערכת הביטחון.
והנה, בימים האחרונים חיפשו מישהו מהציונות הדתית שינהל גוף חשוב, אומנם עם אתגרים לא פשוטים אבל עם פוטנציאל השפעה גדול, גוף שנקרא הבית היהודי – ובשום אופן לא נמצא מועמד מכובד, בעל שיעור קומה, שיסכים לקחת על עצמו את התפקיד. פשוט לא נמצא.
בסוף, איכשהו, הצליחו לשכנע את הרב רפי פרץ. להערכתי, בגלל טוב ליבו ובגלל שהוא לא בדיוק יודע להגיד לא (שתי תכונות שלא בהכרח כל כך טובות לפוליטיקאי) הוא לא עמד בלחצים והסכים.
למה בעצם זה ככה? האם הציונות הדתית לא מאמינה בהשפעה דרך הפוליטיקה? למה היה כל כך קשה למצוא מנהיג פוליטי שיחליף את בנט? איפה הגדעון סער, הישראל כץ והגלעד ארדן של הציונות הדתית?
ברוך השם, השבוע הסאגה הסתיימה ונמצא בסוף הטייס שהסכים להיכנס לקוקפיט הנטוש, כהגדרתו של הרב פרץ בנאומו הראשון, אבל אולי כדאי כבר לחשוב קדימה, על הבחירות הבאות. צריך להתחיל לדבר על השפעה לא רק בתקשורת, בפרקליטות ובצבא, אלא גם בכנסת. הטובים (גם) לפוליטיקה.
2.
ולפני שמדברים על הבחירות הבאות, בואו נדבר על אלה הקרובות. חייבים להתאחד. לא רק כי אחדות היא מילה יפה שעושה לכולם טוב על הלב, אלא כי זה צו השעה. כי בלי זה, לפני הסקרים האחרונים, קרוב לשמונה מנדטים של מצביעי ימין יכולים להיעלם. ויותר מזה: כי בלי זה ייתכן שהימין יפסיד את השלטון.
ולהתאחד זה לא רק בצלאל והרב רפי, זה פשיטא. להתאחד זה גם עם עוצמה לישראל (וכמובן עם אלי ישי). ותאמינו לי שלא קל לי לומר את זה. אני מה-זה לא מתחבר לסגנון האיתמר-בן-גבירי. בעיניי, להיות ימני זה לבנות את ארץ ישראל, לחזק את ההתיישבות בה, לא להפיק כל מיני תהלוכות קולניות באום אל-פאחם או לצעוק על סמולנים בגלי ישראל.
אבל עובדה היא שלפי כל הסקרים לעוצמה לישראל יש אלקטורט של עשרות אלפי קולות, קולות שהימין כה צריך. הקונסטלציה הפוליטית לא מאפשרת להיות אניני טעם ולהתחבר רק עם מי שהוא בול אנחנו.
וחוץ מזה, נראה לי שהזמן והתואר במשפטים קצת מיתנו את בן-גביר. אותי בכל אופן הוא כבר הרבה פחות מעצבן. ובכלל, בשנים האחרונות הוא הרבה פחות מתעסק בגימיקים ופרובוקציות והרבה יותר נלחם על זכויותיהם הבסיסיות של קטינים שהמערכת מתנכלת להם.
בעצם, אני לא יודע אם בן גביר התמתן. יכול להיות שהוא נשאר בול אותו דבר, רק אנשי החטיבה היהודית בשב”כ הם שהקצינו והפכו את הפעילות המשפטית שלו להרבה יותר בקונצנזוס.
בכל אופן, אם ארבעת מנהיגי המפלגות האלה לא יתאחדו עכשיו, הם עלולים למצוא את עצמם מאוחדים מאוד ב-10 באפריל, כאיש אחד בלב אחד, כולם יחד מחוץ לכנסת.
3.
ומהפוליטיקה אל התקשורת.
אל שתי תקריות קטנות, אפילו קטנוניות, אבל נדמה לי שהן מסמנות מגמה. התקרית הראשונה אירעה לפני כמה ימים בתוכנית ‘שש עם’ בערוץ 12.
סיון רהב-מאיר ראיינה את אהוד אולמרט (גילוי נאות: בחיים לא הייתי מתחתן איתו) ושאלה את השאלה הבאה: “איזה פתק יבחר האזרח אהוד אולמרט ביום הבחירות? ואולי אתה קורא לאיחוד פתקים, מה קורה שם בשמאל אצל חבריך-מקורביך?”.
שאלה לגיטימית, לא? אני לא שומע כאן משהו חריג, מחוץ לגבולות השיח. אבל אולמרט משום מה חטף עצבים. “קודם כול, בתור ימנית קיצונית אני מתפלא שיש לך כזאת הבנה לגבי החלוקה והצרכים של גורמים אחרים”, הוא הטיח.
“אני מקווה שזה היה בהומור”, אמרה המראיינת.
“מה שאת אמרת?” שאל אולמרט.
“מה שאתה אמרת”, ענתה – ואולמרט המשיך: “את שאלת אותי על השמאל כאילו אני הנציג של השמאל?… רגע אחד, אני דובר שלהם!?… אם אני דובר של השמאל את דוברת של הימין, של המתנחלים ושל נוער הגבעות, ואת די מייצגת אותם לא מעט!”
האמת היא שהספקתי כבר לשכוח את התקרית המשעשעת הזאת, אבל היא שבה ועלתה לתודעתי במוצאי השבת האחרונה, כשעמית סגל השתתף בריאיון עם צחי הנגבי בתוכנית ‘פגוש את העיתונות’ ושאל אותו תוך כדי דיון פוליטי על הפריימריז בליכוד: “מי שלא בליכוד הוא שמאל? כי לא היית בליכוד איזה שש-שבע שנים”.
שאלה לגיטימית? נראה לי שכן. שוב, אני לא שומע כאן משהו חריג, אבל הנגבי חטף עצבים ואמר: “סליחה, אל תתחיל אישית… אז אני ארצה לדבר על אבא שלך שהיה בבית סוהר? מה זה קשור?”
הופה. יש פה כבר תופעה. אלה שני פוליטיקאים שהיו בימין, ערקו לקדימה, וזכו בעקבות כך בשנים האחרונות לחיבוק תקשורתי ששמור רק למי שהיה פעם בימין הקיצוני של הליכוד ועכשיו אומר את הטקסטים הנכונים.
אבל רגע, מה קורה כאן – שואלים את עצמם אולמרט והנגבי – כל אחד בתורו, אני מגיע לריאיון בנווה אילן, ופתאום שואלים אותי שאלות קשות, או אפילו קצת קשות, או אפילו לא מחבקות, מה זה?!
לנו, הצופים מהצד, השאלות האלה לא נשמעות כמו משהו שאמור להקפיץ. כולה להגיד לאולמרט שיש לו חברים בשמאל. כולה להזכיר להנגבי את העובדה שנטש את הליכוד. סביר לגמרי. אבל זה לא עניין של שאלה כזאת או אחרת: אולמרט והנגבי פשוט מרגישים את האנרגיה, את הקארמה באולפן. משהו השתנה פה, וזה מאיים עליהם עד כדי כך שהם שוברים את הכלים ועוברים להעלבות אישיות.
מי הזיז את האמנון אברמוביץ’ שלנו?
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’