1.
אם לא שמתם לב,עיתון ‘משפחה’ עבר השבוע מתיחת פנים והשיק עיצוב חדש למגזין.
מי שחשף את הפרטים היה אריה ארליך, בקטע מטורו (טור משובח על הילד חזקי טורנהיים. ‘יתד’, אגב, ראיין את הילד):
“כפי שעיניכם רואות טור זה עובר עתה מתיחת פנים עיצובית, בין יתר חלקי המגזין המתרענן החל מהשבוע בשפתו הגרפית ובסגנונו העיצובי… ובכן, חמש שנים לאחר שהטור הזה החל להתפרסם במגזין ‘משפחה’ – הגיע זמנו לעבור התחדשות עיצובית רעננה.
“ההתחדשות התאפשרה הודות לנועם תמרי, מעצב-על אשר הובא למערכת ‘משפחה’ ועמל במשך חודשים ארוכים עד שהתקבלה התוצאה המשמרת את השפה העיצובית והיוקרתית של העיתון מחד, אך בד בבד מצעידה אותו, כשהוא בגיל שלושים, אל עבר העשורים הבאים שעוד נכונו לנו כאן בעזרתו יתברך”.
‘בין השורות’ העדיף לשמוע את דעתו של העורך דוד רוטנברג, שסבור כי מדובר בעיצוב שכבר ראינו בשנות ה-80. לא חבל על הכסף? – הוא תוהה.
“כלל אצבע ראשון – לא מציגים טקסט על רוחב כל המגזין, כמו בטור של הרב אליהו גוט. העין לא יכולה לקרוא דבר כזה. אפילו בספרים זה קצר יותר, והאותיות גדולות יותר.
בנוסף, סבור רוטנברג כי “יש המון שטח מת בכתבות. במקום לנצל את הרווח שיש בעמודות כדי לשלב תמונות, הן תקועות למעלה, והקורא מקבל בית קברות של טקסט, לצד חללים לא ברורים”.
“זה לא שהגריד עצמו לא יפה”, מבהיר רוטנברג, “אבל ממעצב מקצוען הייתי מצפה למשהו חדש, צופה פני השנים הבאות ולא משהו שכבר היה לפני שנים. הבעיה המרכזית לטעמי היא שהביצוע בפועל לא מנצל נכון את כוונת המעצב. ניתן לבצע שם משחקים יפים עם התמונות ועם ‘לידים’ – שגם נעלמו ברוב הכתבות, וכעת זה נראה כאילו מישהו זרק את הטקסט פנימה, דחף תמונות למעלה – וברח הביתה”.
אז אם אתם מבינים בעיצוב (אני, לא ממש), תחפרו ותבדקו מה דעתכם.
2.
אפרופו עיצוב: כמדומני שאת תואר השער היפה ביותר של השבוע ניתן להעניק ל’הדרך’.
שימו לב לשער המגזין:
כותרת השער היא “הטבעת מתהדקת”, ותהיו בטוחים שעל רקע היחסים הטובים של יו”ר ש”ס אריה דרעי וראש הממשלה בנימין נתניהו, לא כוונו הדברים לטבעת סביב ביבי, אלא ל”שערוריות סביב נשיא ארה”ב דונלד טראמפ”, ש”הולכות ותוכפות”.
הכתבה מורכבת מסיפורים די מוכרים, אבל הם מוגשים באופן קולח ומרתק. למי שלא מכיר את השתלשלות הפרשה, בהחלט מומלץ לקרוא.
הנה קטע הסיום: “מקובל להניח שהנשיא בבית הלבן הוא האדם החזק ביותר בארצות-הברית, ובעצם בעולם כולו. אולם נראה שמולר מחזיק בידיו לא פחות עוצמה. כל החלטה שלו שתתקבל בשבועות הקרובים עשויה לשנות את פני ההיסטוריה”.
לרגע חשבתי שהכתב , דוד ויצמן, כיוון למנדלבליט. אבל לא, אל תדאגו. מדובר בחוקר המיוחד, רוברט מולר.
3.
המחאה על דברי יו”ר ישראל ביתנו, זו שלא נשמעה מצד דוברי ש”ס בתקשורת השבוע, מצאה מקום של ‘כבוד’ בשולי עמוד 12 של ‘הדרך’.
תחת המושג ‘חשבון נפש’, בטור ‘בחירות (מ)בזק’ מופיע הערך הבא: “יו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן ממשיך בקמפיין ההסתה נגד הציבור החרדי, תחת הסיסמה ‘ליברמן לא דופק חשבון’, וממשיך בהשוואה המזעזעת בין חרדים לבין מחבלי חמאס. השבוע פרסם ליברמן סרטון חדש, בו נאמר כי אין הבדל בין מי שנכנע לאלו שאוחזים בנשק, כלומר מחבלי החמאס, לבין מי שנכנע לאלו שמסרבים לאחוז בנשק, כלומר בני הישיבות”.
וזהו.
למען האמת, גם הדוברים האשכנזים מיהדות התורה לא יצאו מגדרם לגנות את דברי ליברמן. ההיגיון ברור. ליברמן של ערב בחירות חייב לקושש לעצמו קולות. כל מנדט אותו יסחוב מכיוון יאיר לפיד, רק ייטיב לחרדים. שכן, כשהוא יושב בממשלה הוא טוב לחרדים. ליברמן נגד חרדים רק בדיבורים, לא באמת באופן מעשי.
אלא מאי? הסקרים לא ממש מיטיבים אתו, הקהל הרוסי כבר מזמן לא מחפש מפלגה רוסית, ולאביגדור לא נותר אלא לחפש מתחת לפנס של יש עתיד, את אלו שמוכנים להעדיף אותו על פני יאיר לפיד.
ובבחירה בין יאיר לבין אביגדור, עדיפים הסלוגנים המפחידים של ערבי בחירות, על הלשון החלקלקה של לפיד, המלווה במעשים בפועל יום יום, שנה שנה, קדנציה שלמה.
4.
כמה צודק אריה זיסמן בטורו ב’יתד נאמן’.
“‘אחרי הבחירות נקים ממשלת ימין ונזמין גם את גנץ ולפיד’, אמר ח”כ דוד ביטן מהליכוד בראיונות לתקשורת. בליכוד מפנימים שקרה משהו השבוע ונערכים בהתאם.
|האמירה של ביטן אמורה להדליק ‘אור אדום’ במפלגות החרדיות, ששוללות ישיבה משותפת עם לפיד. באשר לגנץ לא תהיה בעיה לשבת עימו ועם אנשיו. הליכוד יצטרך לבחור בין החרדים ללפיד. אסור לשכוח שלפני שתי מערכות בחירות, בחר נתניהו בלפיד.
“את הדבר הזה צריכים לדעת כל אותם שמתכוונים להצביע לנתניהו עקב הקמפיין שלו, שיפנה גם פנימה למגזר החרדי ויבקש תמיכה. ככל שהמפלגות החרדיות יהיו גדולות וחזקות, כך נתניהו יבחר בהם על פני לפיד”.
למה החשש הגדול של המפלגות החרדיות מפני זליגה חרדית? וכי חרדים לא מצביעים ‘ככל אשר יורוך’?
ובכן, האמת צריכה להיאמר: יש קבוצות גדולות, חלקן חסידיות, אבל לא רק, שנותרו עם משקעים בעקבות הבחירות המקומיות. בצפת, כמו באלעד, אבל לא רק. הפתרון שלהם בא בדמות ‘הפעם נצביע לביבי’. מדובר בעיקר בצעירים, במי שתורתו כבר מזמן לא אומנותו והשקפתו כבר אינה פח שמן טהור.
זהו תרחיש האימה של המפלגות החרדיות. כשמדברים איתכם על איחוד מפלגות חרדי, גם כשיודעים שהוא יוביל להקטנת מספר המנדטים – החשש הזה הוא שתולה בחלל.
5.
באופן כללי, התקשורת החרדית די אוהבת לאהוב את נתניהו, ראש הממשלה, ודי נמנעת מלחבוט ברעייתו שרה, כפי שעושה התקשורת הכללית, לפחות ברובה.
ובכל זאת, תמיד יש חריגים.
הנה אחד מהם, יעקב ריבלין, בטורו השבוע ב’בקהילה’, כשהוא מתאר את נאום בני גנץ.
“החלק המקורי היחיד היו ההתקפות המתוחכמות על ראש הממשלה. בלי להזכיר את שמו, גנץ קרע אותו לגזרים. הוא נגע בכל מה שהמאיס את נתניהו על מיליוני אנשים בארץ הזאת. במיוחד בחצר בבלפור ששמה לא הוזכר אבל כולם הבינו במי המדובר. כשדיבר על השלטון המלוכני בצרפת היה חסר רק שיזכיר את שמה של מרי אנטואנט כדי שההשוואה תהיה מושלמת לבעלת הבית הנוכחית.
“גנץ הבין שלציבור בישראל גם לגוש הימין, נמאס מפרשת המעונות ופרשת רהיטי הגן, כמו גם מכל הניסיונות לכאורה לגלגל על קופת הציבור הוצאות פרטיות, או מהבחור בן העשרים ושבע שחי על חשבון המדינה ועסוק בעיקר בהשפרצת טינופת לכל עבר נגד כל מי שלא בא לו בטוב. אין איש ימין שנפשו לא נקעה מכך, אבל היתרונות של נתניהו גוברים אצלו על כל הסיפורים המבחילים. כל מי שלא שייך לגוש זה מתפוצץ מזעם”.
אז אני לא יודעת אם “אין איש ימין שנפשו לא נקעה מכך”, מה גם שאני עצמי מכירה לפחות כמה אנשי ימין שסבורים שמדובר בעלילות שווא וברדיפה תקשורתית, אבל אומץ, יש לו, ליעקב ריבלין, כותב הטורים המשובח.
6.
אבל עזבו את סיקורי ‘נאום גנץ’. יש כתב אחד ששפך את הסיפור בדרך הטובה ביותר.
“ליוסל כהן היה מנהג משונה שהרגיז את מכריו. שלא כמו בני אדם נורמליים היוצאים בבוקר למכולת הקרובה אל ביתם ועורכים שם את הקנייה היומית, הוא נהג לנסוע כל יום מירושלים ליריחו כדי לקנות כיכר לחם לו ולבני משפחתו.
יוס’ל אהב את הדרך, את הנופים, ואת ריחות השוק. מידי יום היה יוצא רגלית ממאה שערים לתחנה המרכזית עולה על האוטובוס ליריחו ומתיישב במקום הקבוע ליד החלון”.
טוב, יום אחד החליטו מכריו שחייבים לברר מה פשרו של המנהג המוזר. הם היישירו אליו מבט, ושאלו דוגרי. למה לך? “לא הגיעה השעה להסביר לנו מה אתה עושה? למה לך לנסוע כל יום עד יריחו, כשבמכולת של מאה שערים אתה יכול לעשות עסקה דומה.
“יוס’ל הביט בו בעיני יוס’ל, עיניים תמהות, אדישות כלפי חוץ… ‘מה אתה לא מבין, ביריחו הלחם אמנם אותו לחם של אנג’ל, אבל הוא יותר זול”.
וכי הנסיעה ליריחו, לא עולה כסף? – תהו סובביו.
יוס’ל הביט בהם בבוז. “וכי הנסיעה עצמה ליריחו היא כלום בעיניך?”…
איך זה קשור לנאום של גנץ? פשוט מאד. אם בוחנים את הדברים יותר לעומק, אי אפשר להימלט מהניתוח הברור של מה שעומד לקרות… גנץ ייכנס לממשלת נתניהו והתוצאה תהיה זהה למה שהכרנו בקדנציה האחרונה.
“אז, אם התוצאה תהיה אותה תוצאה, אתם בטח שואלים מה השמאל מרוויח מכל זה? את הדרך ליריחו”.
ותודו, שניתוח כזה, עוד לא קראתם בשום מקום. יצחק פלדמן, נו מה.
7.
ליטאים תמיד מתלהבים לגלות בעיתון ‘כפר חב”ד’ שבחים על החסידות מפי דוברים ליטאיים.
לכן, כתבת השער במגזין השבוע, כתבתו של מנחם ברונפמן, צדה את עיני.
הגאון רבי שלמה דיכובסקי (פרשת משפטים, התקשורת החרדית אצה-רצה לחפש דיינים ופרקליטים), דיין שגם כיהן כמנכ”ל בתי הדין הרבניים, מספר על “הרבי – המיישם הגדול של האחריות לכלל ישראל”, וגם אם זה לא ממש מרגש חב”דניקים, שלא צריכים תעודת ‘כשרות’ מאי-מי, את הקורא שאינו שייך לחסידות, ובפרט זה הליטאי, זה מצליח להקפיץ ולטובה.
למי שאינו מכיר צריך לומר ש-33 שנים כיהן הרב כדיין בבתי הדין הרבניים, “מהן אב”ד באשדוד ובתל אביב ו-20 שנה חבר בבית הדין הרבני הגדול”.
בשעתו, הציע לו נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, לשמש כשופט בבית המשפט העליון – והוא סירב.
“אין שום ספק, שאם יושבים שם בפנים, הדברים נשמעים אחרת. כך שגם אם אהיה בדעת מיעוט, הניסיון הראה שדעת המיעוט מחלחלת. המיעוט פה ושם הופך להיות לרוב, אם הוא מצליח לשכנע עוד אחד מההרכב, ובהרבה מקרים הרוב מתחשב בדעת המיעוט וממתן את פסק הדין. השאלה הייתה אפוא אם לגשת או לא…
“כששאלתי גדולי תורה ואת משפחתי אמרו לי שזה ייראה כמין חילול ה’. לי היו מחשבות אחרות, חשבתי שזה יכול להועיל לעם ישראל, תורת ישראל ולארץ ישראל. להשפיע בבית המשפט העליון – שהיום כולם מודים שהוא מוקד הכוח החזק במדינה, זאת המציאות. ולדעתי – על סמך ההיכרות העמוקה שלי עם השופטים שישבו אז על כס השיפוט – יכולתי, לו היית חבר בו, להשפיע בתוכו”.
לא, הוא לא מתחרט, “אדם הולך קדימה ולא אחורה”.
ומאחר ומדובר בעיתון של חב”ד, סיום הראיון נוגע לחסידות עצמה. “חב”ד עוסקים בעם ישראל… בכל הפינות הנידחות בתבל רואים את זה עין בעין ממש… תשאל את כל ה’צדיקים’ וה’צעקנים’ הגדולים. גם המשגיחים הבד”צים הכי חרדיים, הדבר הראשון שהם מחפשים כשהם מגיעים למקום פלוני – הוא בית חב”ד”.
מעניין, צריך להודות.
8.
אבל את הכתבה הטובה ביותר בהקשר הזה של משפטים מצאתי ב’משפחה’, בכתבתו של ישראל גרובייס. גרובייס כיתת את רגליו לבניין הפרקליטות בירושלים, ברחוב צלאח א דין – ובהחלט השקיע.
“הדרך אל הפרקליטות רצופה מבטים רושפים. ככה זה מרגיש כשאתה צועד עם חליפה שחורה ברחוב צלאח א-דין הירושלמי, שדרת העסקים הראשית של מזרח ירושלים.
“הכאפיות והבוריקות ממלאות את המרחב. ‘לא כדאי שתסתובב פה ככה’, אומר נהג המונית ונותן מספר טלפון. ‘שיהיה לך לדרך חזור'”.
לא נלאה את הקוראים באירועים המרתקים אותם עבר הכתב עד שהצליח סוף-סוף לעבור את חומת הבידוק הדקדקנית. בסופו של דבר הוא צנח במשרדו של חרדי למהדרין, מי שמופיע רבות בפני שופטי בג”צ – ר’ פנחס גורט.
“כבר כמה שנים שהוא מתהלך כאן במסדרונות עם החלאט’ל החסידי, הכיפה והזקן הארוך…התקשורת הישראלית גילתה את גורט באולם הדיונים של בג”ץ. זה היה בעיצומו של משבר ביחסי החוץ של מדינת ישראל”.
אז נכון שלאורך כל הראיון נכחה הדוברת בחדר, גם נכון ש”מדי פעם הוא מרים מבט מהסס רוצה לדעת האם מותר לו להתייחס לשאלה הבאה ובאיזה אופן”, אבל עדיין, מה שכן דיבר, מרתק.
הנה למשל: “בסוף אני מתחיל בהתחלה. איך מגיע אדם מהשטיבל אל מחלקת הבג”צים של מדינת ישראל”.
איך?
“הוא נולד בחיפה למשפחה חסידית. עשה את המסלול הרגיל בהצלחה יתרה. הכישרונות תמיד היו שם. מוח אנליטי חד וזיכרון יוצא מן הכלל. חבריו לספסל הלימודים מספרים שעוד לפני החתונה הוא נבחן על כל הש”ס במסגרת ארגון בחינות מוכר… הוא סיים את לימודיו בהצטיינות יתרה ואת הבחינות ללשכת עורכי הדין הוא סיים כ’מצטיין לשכה’ באחד מ-20 המקומות הראשונים בארץ”.
מאז, הוא “עובד כאן כחרדי, אני גאה בזהות שלי, ומיותר לומר שאני מקפיד על קוצו של יו”ד שלא לשנות כלום מהערכים והמנהגים שעליהם גדלתי”.
שווה קריאה.
9.
כמה צודק הוא הרב יעקב ב’ פרידמן מ’בקהילה’.
“עניין לעצמו הם השכנים ובני הדודים, שגם להם יש מילה בטיב הישיבה הקטנה.
אפרים, נער רך וביישן, מתנהל בכבדו, רגיש כפורצלן, בתוככי תלמוד תורה עילית בביתר רבתי. ימיו הקשים היו ימי אדר, אדר א’ ואדר ב’. כששאר בני הכיתה התחרו במספר הישיבות בהן ניגשו להיבחן, הזיע אפרים בחרדה.
השם המוביל בישיבה היה ‘קרן התורה’, מי שהצליח לעבור את הבחינות שם, התהלך בחיידר שיכור ניצחון. אפרים ניסה, הוא נדחה על הסף.
במנחה של אותה שבת, לאחר ‘צדקתך’, ניגש אליו ר’ שלמה השכן מקומה ד’ והאיר פנים:
‘נו, אפרים שלנו; שמעתי שהלכת להיבחן ב’קרן התורה’, כל הכבוד!’
אפרים מלמל, שהוא חושב על ישיבה אחרת.
‘אה’, העיר השכן בעדנה. ‘אז בסוף לא קיבלו אותך ב’קרן התורה’?
יבורכו עדיני הנפש די בכל אתר, המשפט זה חרץ את גורלו הרוחני של אפרים. הוא לא חזר לאף ישיבה. היום הוא כבר מתרוצץ עם מכוניתו באתרי בילוי, לחפש את מזלו, שמשום מה נראה תמיד מושלך בין חולות אילת ל’עין גדי'”.
קורע לב. איך חוסר רגישות של בן אדם, עלול לחרוץ גורלות.
כל מילה.