למה שאדם יסכים לתת את כספו בהלוואה, בלי שירוויח מזה פרוטה?

בעולם הכלכלי של ימינו המונח ‘הלוואה’ מתקשר מיד עם השאלה מה שיעור הריבית.

גופים רבים מעניקים הלוואות – בנקים, חברות אשראי וגורמים חוץ-בנקאיים. כל אחד מאיתנו מקבל מדי פעם בפעם טלפון מאחד הגופים האלה, ומרגש לשמוע עד כמה הם דואגים לנו ורוצים להציע לנו הלוואה מפתה בתנאים נוחים (יותר או פחות).

כן, אם שאלתם, יש ריבית, אבל ממש לא תרגישו אותה בהחזר החודשי.

ברור שאף אחד מהגופים האלה אינו יוזם את השיחות האלה אלינו מתוך נדיבות לב. מטרתם אחת – להרוויח כסף מהריבית, והרבה. כי אותה הלוואה מפתה, עם ההחזר החודשי שאינו מורגש כביכול, תהפוך בסיכומו של דבר לעסקה גרועה מאוד בעבורנו, וטובה מאוד בעבור הגוף המלווה.

מהלוואה לקריסה

לפעמים זה ייגמר בעוגמת נפש בלבד, כשיתברר גודלו של הסכום ששולם בריבית. אך לעיתים ההלוואה בריבית תעמיק את מצוקתו הכלכלית של הלווה. הוא ימצא את עצמו מול חובות שאין בכוחו לשלם, דבר שידחוף אותו לקחת עוד הלוואות, ועכשיו בריבית גבוהה עוד יותר. משם קצרה הדרך לשוק האפור ולקריסה כלכלית מוחלטת.

את המציאות העגומה הזאת ביקשה התורה למנוע על-ידי האיסור החמור על הלוואות בריבית.

האיסור חל על המלווה והלווה ועל כל מי ששותף להליך ההלוואה, ובכלל זה המתווך ומי שעורך את הסכם ההלוואה. כולם עוברים על איסור ריבית.

ומה יעשה מי שזקוק להלוואה? המענה לצורך הזה הוא בדמות המצווה להלוות כסף לנזקק.

אסור להלוות בריבית, אבל מצווה גדולה להלוות בלי ריבית. לאורך כל הדורות היה מפותח בעם ישראל מוסד הגמ”ח – גמילות חסדים. יהודים בעלי אמצעים, שהיה ברשותם כסף פנוי, נהגו להלוותו לאחרים, בלי ריבית, כמובן.

ולמה שאדם יסכים לתת את כספו בהלוואה, בלי שירוויח מזה פרוטה? מפני שזו תפיסת העולם היהודית.

הכסף שהרווחתי אינו שלי, אלא פיקדון שניתן לי מאת בורא העולם, כדי שאעשה בו דברים טובים. וכך אני מפריש למטרות צדקה חלק מרווחיי, וחלק מהכסף שברשותי אני מלווה, ומסייע למי שנקלעו לקשיים לקום ולעמוד על רגליהם.

להלוות לקב”ה

לפעמים יש תחושה ש’היתר עסקא’ מאפשר לקבל ולשלם ריבית בלי בעיה. זה לא כל-כך פשוט. חז”ל תיקנו ‘היתר עסקא’ לנוכח התפתחות המערכת הכלכלית, אבל בוודאי אין בזה היתר להכנסת תרבות של הלוואות בריבית לתוך חיי היום-יום.

גם יש מצבים שבהם ההיתר בעייתי מאוד, כמו אצל צעירים, שאינם בעלי נכסים, ואין אצלם למעשה בסיס ל’עסקא’ כלשהי.

חכמינו אמרו שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה בכמה וכמה בחינות. זה ערך יהודי שחשוב לטפחו, וכך לאפשר חסד אמיתי בין בני-אדם. אמנם המלווה אינו מקבל ריבית על ההלוואה, אבל הוא מקבל דבר גדול לאין ערוך, כדברי הנביא: “מַלְוֵה ה’ – חוֹנֵן דָּל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ”.

וכי יש עסקה כלכלית משתלמת יותר מ’להלוות’ לבורא העולם?