המדד הראשון לפיו נמדדת הצלחת קמפיין בכלל ופוליטי בפרט, היא היכולת לשמר מתח ולהישאר על מדף סדר היום הציבורי. בראש סדר היום יכולים לעמוד מספר מוגבל של נושאים ותפקידו של איש יחסי הציבור הוא לדאוג שהמועמד והמפלגה יהיו שם לאורך כל הדרך.
סביב הרמטכ”ל לשעבר בני גנץ נבנה מערך משומן של אנשי יחסי ציבור, שמבינים דעת קהל בצורתה החדשנית. בניגוד לעבר, כיום בין מערכת בחירות לזאת שבאה אחריה, משתנים כללי המשחק.
אם בעבר בגין נשא נאומים חוצבי להבות בכיכרות, הרי שלא עוד. הרעיון שעומד בבסיסו של מסע יחסי הציבור כיום הוא להשיג יותר מפחות. בעידן החדש, בו כל מילה מתועדת וכל טעות זוכה למגוון פרשנויות תוך דקות, בשלל כלי התקשורת החדשים והרשתות החברתיות, השתנו לחלוטין כללי המשחק.
בעידן החדש כולנו אנשי תקשורת; לכולנו יש את היכולת להגיב למידע שנחשפנו אליו בין רגע. נגמר העידן של שיגור מכתב למערכת וצפייה מתוחה אם הוא יתפרסם שבוע אחר כך. אם בעבר ישבנו מול מקלט הרדיו ורק ספגנו מידע, כיום ההליך הוא דו-סטרי, ולכולנו יש אפשרות להגיב את שעולה על רוחנו.
לנו זה טוב – קולנו נשמע מתמיד; לפוליטיקאים קצת פחות, ולו רק בגלל שהמצב החדש מצמצם להם את טווח הסטייה, ואסור להם לטעות.
ולכן גנץ שתק. כי אנשי יחסי הציבור שלו, שעמלים בחודשים האחרונים לשווק אותו כמוצר אטרקטיבי לכל דבר – הבינו שאסור להם לטעות. יש להם ביד רמטכ”ל לשעבר, איש תמיר ונאה, שאינו שנוי במחלוקת ומכאן יש רק לאן לרדת.
ולא בכדי, בכל סקרי דעת הקהל, גנץ שני לנתניהו. גם במספר המנדטים וגם בשאלת ההתאמה לרשות הממשלה.
•
לקראת ההשקה בגני התערוכה, שהייתה כניסתו הרשמית של גנץ לפוליטיקה, הוא התכונן לא מעט, דבר שניכר מהרגע בו נכנס לאולם ועשה את הדרך הארוכה, בצורה מדודה, אל במת הנאומים, תוך שהוא לוחץ ידיים בחיוך ומתחבק עם תומכיו.
אך נדמה שיותר מכל גנץ עבד על יכולת הדיבור מול קהל שאינה בבסיס איכויותיו. זהו אינו דבר של מה בכך, כאשר מולו ניצב בנימין נתניהו, מהנואמים הגדולים והמנוסים בדורנו.
נתניהו, כפי שמיטיב לתאר הסרט הדוקומנטרי שהוקרן לאחרונה ‘קינג ביבי’, עובד על יכולות ההופעה והדיבור מול קהל עוד מתחילת שנות ה-80. מאז ועד היום צבר יכולת מרשימה, כזאת שמותירה אותו ראשון ללא מתחרים בשוק המקומי. יכולת זו של נתניהו משפיעה במידה ניכרת על המערכת הפוליטית בחצי יובל האחרון.
גנץ נראה הערב כאחד שעבד יחד עם אנשי יחסי הציבור שלו על יכולותיו מול קהל בצורה אינטנסיבית. בנאומים קודמים, עוד בהיותו רמטכ”ל, הוא לא הצטיין, לשון המעטה, בהופעה מול קהל. הופעותיו היו מבולבלות וחסרות ריכוז, ונדמה היה לעיתים כי הוא אינו נהנה לעמוד מאחורי המיקרופון.
הערב זה היה שונה. גנץ הגיע מוכן, הוא לא נבהל מקריאת ביניים נגדו בהתחלה, והרגיע את הנוכחים. הוא נראה נינוח ואף הצטיין בהומור עצמי על שתיקתו הממושכת.
הוא התאים את קולו, דיבר במשפטים קצרים ונתן את מלוא הזמן לתשואות הקהל, דבר שנתניהו מיטיב לעשות שנים רבות מעל כל במה אפשרית.
בהמשך, כאשר נגע בסוגיה הביטחונית, הישיר מבט לעבר המצלמה ופנה במסר תקיף לנשיא האיראני רוחאני, לקאסם סולימני ולחסן נסראללה. כי גם גנץ מבין את מה שנתניהו למד מזמן, הדרך לליבו של הבוחר הישראלי עוברת דרך איראן.