כשהילדים התחילו לאכול צלחות צ’ולנט בליל שישי. ולעצור טרמפים

הילדים החרדים ביניהם אני מסתובב בעיר מגורי מתבגרים מהר, אך לא בהכרח בהיבט החיובי, או לפחות לא תמיד בכיוון זה.

למה אני מתכוון? לתופעת הצ’ולנט, הטרמפים והחליפות.

כל היהודים מכירים את ליל שישי, רובם גם נוהגים לחטוף בו צלחת צ’ולנט. בתפריט מוצע צ’ולנט פרווה, צ’ולנט עם בשר, עם או בלי קישקע, לחמניה-מזונות וכבד-קצוץ. בנוהל.

מה שפחות תקין הוא ההופעה של הזאטוטים, המתיישבים מול צלחות מהבילות גדושות בתפוחי אדמה, קישקע ובשר וסועדים משל היו הם בחורי ישיבות בני קיבוץ א’.

איפה ההורים שלהם? אין להם אוכל בבית? ממתי ילד בן 8 אוהב צ’ולנט ויודע לדרוש מן המוכר ש’ישים לו הרבה בשר’? למה הם יושבים מסביב לשולחן ואוכלים אוכל חם למען השם?

האם גדלתי בתקופה שמשטר הצנע איפיין אותה ועל כן אינני מסוגל לזכור סצינות דומות? לא נראה לי. כשנלקחנו, הילדים של שנות ה-80, לחנות הפיצה השכונתית עם סבא, הודינו למזלנו הטוב, ואם היינו זוכים גם ב’גלידה אמריקנית’ הרי שהיה לנו יום כיף.

לילדים של 2019 בקרית ספר, הצ’ולנט הוא אפילו לא כיף. הוא ‘יציאה’, שחרור, ריענון של צעירים אחרי שלש שעות צלילה בעומק הסוגיה.

רק שהצעירים הללו – הם בני שמונה.

•

תופעת הטרמפים, לא יותר חיננית.

אין דברים מחליאים יותר מילד המושיט יד לעצירת טרמפ. עובדה שהילדים החרדים מגוררים בעיר הומוגנית וגדולה בת כמה שכונות מאפשרת להם, יותר מבעבר, לרכוש חברים גם מאזורים המרוחקים מעט מאזור מגוריהם.

הם יכולים להגיע משכונה לשכונה באוטובוס, אך חלק מהם נעזרים בטרמפים. מעטים ביניהם, אף דורשים זאת בפה מלא.

כשזאטוט כבן 9 דרש ממני להסיע אותו לאזור מגוריו, מן הכניסה למודיעין עילית, הופתעתי כל כך, שמהבהלה שאחזה בי פשוט עשיתי זאת. מסתבר, שאם הוא היה דורש את כספי ואף את בגדי הייתי נענה גם כן.

ילד בן תשע, צעיר בן שתיים עשרה, שלוש עשרה ואפילו ארבע עשרה מתנהל ממקום למקום בעזרת טרמפים – זו אנומליה. מציאות לא הגיונית.

עלינו, הילדים של שנות ה-80, מעולם לא נאסר לעלות על טרמפים רק מפני שהקונספציה הזו בפשטות כלל לא היתה קיימת. נער? עולה על טרמפים?

•

בגרות היא רכיב חשוב בהתפתחות של כל ילד, אין צורך לאמת זאת. הקבעונות בשלבים המוקדמים של התיאורטיקנים משדה הפסיכו’ ההתפתחותית לא נעימים לכל הורה, גם אם המכונים ‘להתפתחות הילד’ הצומחים בכל פינה גורפים על כך הון לא קטן.

אלא שאת הבגרות הזו יש לנתב לאפיק נכון, הגיוני, פונקציונלי. ביקור בסטקייה המקומית על בסיס יומיומי, ישיבה מסביב לשולחנות צ’ולנט ועצירת טרמפים אינם בהכרח חלקים אינהרנטיים מארבעת השלבים המפורסמים של תיאוריית התתפתחות של פיאז’ה.

אז הילדים היום החלו לבוש חליפות מחוייטות ונעליים מבריקות [מאיפה זה הגיע פתאום?], ולחלקם גם יש טלפון [כשר, כמובן], אבל בסופו של יום צריך לזכור: הם רק ילדים. רק ילדים למען השם.