1.
שוב הצליח לגעת בלב, יצחק פלדמן. תקראו בעצמכם. ובגלל שהטור הזה כל-כך נגע לי בלב, לא יכולתי כבר להחמיא לעוד כתבה משובחת שלו. אבל אתם חייבים לקרוא: קורות העיירה טלזסטון בערב הבחירות, עם מרק ירקות, צחוקים, ו(כמעט) בלי פוליטיקה.
אבל נחזור לטור, שלשמו התכנסנו כאן.
“סבא חולה סוכרת, זיהום שגרתי ברגל התפתח לממדים מסוכנים. ‘אם לא נכרות לו את הרגל’, חיוו הרופאים את דעתם, הוא יהיה בסכנת חיים ממשית’.
כשאתה מקבל בשורה כזו, המוח נכנס למגננה. באופן טבעי, אדם נורמלי לא מסוגל להיפרד מהרגל של סבא שלו סתם ככה ביום בהיר. כן, נכון שזו הרגל שלו, אבל הוא עצמו הרי לא שלו, הוא סבא שלי.
סבא לא אדם זקן. הוא מבוגר ממני רק בארבעים שנה. זה כלום… בגיל מוקדם יחסית הוא כבר לא הרגיש טוב, אבל הוא זלזל, והניף יד בביטול… סבא… הסתובב עם משהו בגוף, כשאף אחד לא ידע על כך.
יום אחד הוא הגיע אלינו הביתה לביקור ואמא הבחינה שהוא חלש באופן חריג.. מאז סבא יודע שהוא חולה סוכרת. לקח לו זמן להתרגל נפשית, לקח לו עוד זמן לקנות הרגלי אכילה נכונים, כשהוא כבר הצליח לעשות את שני אלה, עברו עוד שני עשורים וזה כבר היה מאוחר. אבל לא מדי, סבא חי, וזו הבשורה הטובה. אבל את הרגל, קבעו המומחים, יש להסיר במהירות, לפני שהיא תזהם את הגוף כולו…
אמרנו תהילים, בכינו, שיצליחו הרופאים בניתוח, ושהגוף שלו ישרוד את ההרדמה והמהלומה שבכריתה… במוצאי שבת סבא שמע מוזיקה ישנה עם שירי התעוררות שהוא אוהב, ולא הפסיק להוזיל דמעות. זו פרידה שאיש לא מת בה, אבל הלב לא מבין את ההבדל.. עוד נכונו לנו ימים יפים עם סבא, כבר לא נוכל לצעוד יחד יד ביד על ציר ז’בוטינסקי”…
כל כך נוגע ללב.
וכמה בכיתי לקרוא את המילים הללו. בכיתי כי לסבא של העיתונאי יצחק פלדמן לא תהיה עוד רגל ימין. אבל גם, ובעיקר, כי סבא של יצחק פלדמן הוא אבא שלי.
ולאבא שלי כרתו השבוע את רגלו הימנית. וזה אומר, שלא אוכל עוד ללכת איתו על ציר ז’בוטינסקי, גם לא לתפילות שבת בבית הכנסת.
וזה אומר, שזה עצוב כל-כך.
נס שלא קראתי את הטור הזה בשבת, שהרי אסור לבכות בשבת.
2.
הנה הניתוח מלא ההיגיון של יעקב ריבלין ב’בקהילה’, על יוזמת האחדות הכלל-חרדית.
ריבלין מצטט את ליצמן בוועדת השמונה. “יתכן שכל זה לא רלוונטי”, אמר, והתייחס לאחדות דגל-אגודה ברשימה משותפת. “ביום שישי שעבר דיברתי עם יעקב קניבסקי והוא מציע ללכת לאחדות כללית של כל הציבור החרדי… אמרתי לו שאפשר לדבר על איחוד רק אם הוא יכלול את כולם – את הפלג הירושלמי ואת אלי ישי”.
למה הוא עשה את זה? ריבלין מסביר, שאם לא תהיה אחדות כללית, הרי ש”אלי ישי יריץ מפלגה ספרדית אותנטית ויאשים את דרעי בזיוף דרכה של ש”ס, הפלג יאשים את דגל התורה ואגודת ישראל בהתחברות לש”ס, שנתפסת בחוגים קנאיים רבים כפחות חרדית מרעותיה האשכנזיות”.
“הנוכחים בישיבה תפסו את הראש בתימהון. מילא שקניבסקי הצעיר הציע, זכותו להציע ולרדוף שלום. אבל שפוליטיקאי פיקח כמו ליצמן ישכח שרשימות משותפות לא מביאות יותר מנדטים אלא פחות? זה כבר נשמע מוזר”.
פלא הפלאים בסיפור המוזר הזה “הוא השתיקה של ש”ס”.
“פתאום הם הפכו למושא של רחמים”, שהרי ליצמן טען שחלק ממטרת הקמת הרשימה היא למנוע מש”ס להתרסק ולא לעבור את אחוז החסימה.
“הצעד הראשון המתבקש מש”ס היה לקום אפוא ולומר ‘אל תעשו לנו טובות. את אחוז החסימה שכחנו מזמן ובמספר המנדטים אנו צפויים לעבור את יהדות התורה הכאילו מאוחדת שרמת השנאות הפנימיות שבה עשויה להשאיר אותה על המקום השישי וגם זה בקושי.
“בכל פרמטר פוליטי, הליכה של ש”ס ברשימה משותפת עם יהדות התורה היא התאבדות פוליטית”.
אבל דרעי שותק. “כשהוא נשאל על כך באירועים פומביים הוא משיב: ‘טרם קיבלנו הצעה, וכשתתקבל היא תיבחן לגופה'”.
איך מיישב ריבלין את התמיהה? לדברי מקור בש”ס עמו שוחח, טען לו הלה, כי ממילא “לא ייצא כלום מהרעיון הזה כי בתוך יהדות התורה זה לא יסתדר, אז למה אנחנו צריכים להצטייר כסרבני שלום?”
זה לא מספק תשובה לתהייה לפיה “הבית ברשב”ם מתואם עם ש”ס ברמת חיבור בלתי נתפסת”. אז אולי מאחורי “הנתונים האופטימיים של הבחירות המוניציפאליות מסתתר חשש אמיתי מאחוז החסימה?”
“הנה תסריט המצביע על כך שלחשש הזה יש מקום: נתניהו הולך על קמפיין אדיר של ‘אני מאשים’, מזהיר מפני העברת השלטון לשמאל ושותה לש”ס את המנדטים כמו שדרעי שתה לליכוד בשנת תשנ”ט, עד סף אחוז החסימה”.
ואולי זה מה שמניע את ש”ס להצטרף לרעיון? יש היגיון בדברי ריבלין, צריך להודות.
3.
מדברים הרבה על זה שנתניהו מתכוון לשתות קולות בקשית מכל המפלגות, כולל המפלגות החרדיות. עוד אומרים, שמתוכן, מי שאמורה להיות חרדה מכך באופן מיוחד, היא ש”ס, שמנסה במערכות בחירות האחרונות לפנות לקהל המסורתי, אך מצליחה בכך פחות ופחות ככל שחולפות השנים מאז פטירת הגר”ע יוסף זצ”ל.
לכן, לא הופתעתי לגלות בעיתון כפר חב”ד ראיון של העיתונאי מנחם כהן עם הליכודניק המסורתי, יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין. זה אמנם עדיין לא ראיון בחירות, אנחנו בשלב הפריימריז וברצונו מן הסתם לגייס את חברי המרכז החב”דניקים (יש הרבה) לתמוך במועמדותו, כדי למצב את עצמו בעשירייה הפותחת, אם לא בחמישייה הראשונה.
ועדיין, זה מעיד על חיבור מעניין בין הליכוד לבין החסידות הגדולה חב”ד, שחוץ מחסידיה שלה יש לה גם קהל מקורבים גדול, שבהחלט יכול להביא תועלת ביום הבוחר. ראיון די קצר, אך חשיבותו בעצם קיומו.
כפי שצריך לדבר לחב”דניקים, הנחשבים לימניים ביותר, מדבר אדלשטיין נגד הבג”ץ (“לבג”ץ אין סמכות להתערב, לא ניתן יד לחציית גבולות…לבג”ץ אין שום סמכות להתערב בחוק יסוד… אני חושב שכל עוד אני יו”ר הכנסת אנחנו לא ניתן יד לחציית גבולות מהסוג הזה”) וגם קורץ לתומכי ‘יחד’ (היו רבים בבחירות הקודמות) כשמצהיר שהוא תומך בהורדת אחוז החסימה (“נמנעתי בהצבעה על העלאת אחוז החסימה ואני תומך גדול באחוז חסימה נמוך… חשוב שיהיה ייצוג לכל האוכלוסיות והקבוצות בחברה, גם אם זה בא לפעמים על חשבון מה שנקרא ‘סחטנות מפלגתית'”).
ואי אפשר לו לראיון בעיתון חב”די בלי שהמרואיין יתרפק על זיכרונותיו הקשורים בחסידות ויעניק כמה מחמאות. “אני זוכר היטב את פעילותם המאומצת של פעילי חב”ד שהיו בעבורי אור באפלה בזמן מעצרי בכלא בברית המועצות. כפי שהם עושים כבר עשרות שנים למען כל יהודי בכל מקום בעולם”.
4.
המעניין הוא כי אותו מנחם כהן, הביא השבוע ‘שיחוק’ נוסף ב’כפר חב”ד’. הפעם זו לא כתבה עם עוד פוליטיקאי, שמבקש להרשים את הקוראים.
מדובר בכתבת מגזין, שנערכה עם “המשגיח הנודע הגה”צ רבי חיים וולקין שליט”א, המנהל הרוחני של ישיבת ‘עטרת ישראל'”. בהחלט לא שגרתי למצוא ליטאי רם מעלה כמוהו, מעל דפי עיתון חב”די.
בשיחה הוא מספר על “העצה שנתן אביו של המשגיח שליט”א לנשיא המדינה זלמן שז”ר שבזכותה הגיע לרבי והעדות על מבצע תפילין במטוס שהביא הסבא לרבי והרבי סיפר עליה ברבים”… “על ההתכתבות של המשגיח הגה”צ שליט”א עם הרבי בעניין הניגון ‘אימתי קאתי מר'”, “ההשתתפות ב’תשליך’ וההתרשמות מההתוועדויות של הרבי, שבהן השתתף כבחור צעיר (כבחור הייתי הולך בכל שבת מברכים להתוועדות של הרבי… כמו גם בשמיני עצרת ושמחת תורה. זו הייתה חוויה גדולה לראות את הרבי דורש שעות על שעות בלי ספר או נייר כ’משה מפי הגבורה’ וכמו כן את ה’לחיים’ שהיה נותן ומקבל)”.
הייתם מאמינים?
5.
הרבה עיתונאים ‘ירדו’ השבוע על ראש הממשלה, בעקבות מסיבת העיתונאים ה-דרמטית שלו.
אבל הכי טוב עשה זאת צ’ שפיגלמן בטורו ‘די לחכימא’ שביתד נאמן.
“בסיומו של טור זה תימסר על ידי הכותב הצהרה דרמטית. בהצהרה זו צפוי הכותב להתייחס לעניינים חשובים העומדים על הפרק”, כך פתח את טורו, בדרמטיות…
“ועכשיו, בזמן שנותר עד למועד ההצהרה, הרשו לי …לדמיין את הקורא…לסתו נשמטת בתדהמה מוחלטת, הוא מזנק מכורסתו וממהר לעדכן את חבריו בחדשות המסעירות: ‘שפיגלמן הולך להודיע הודעה דרמטית’.
…צעקות נשמעות מכל עבר. הבעות הפנים נעות בין תדהמה מוחלטת לחרדה עמוקה… ‘נו, זה ברור’, פוסק לבסוף אחד מששת הקוראים הקבועים. ‘הוא מפסיק לכתוב. הוא עומד להודיע שהוא פורש מכתיבת הטור והולך לעשות לעטו’.
‘קשקוש מקושקש’, חולק על הראשון פרשן אחד מטעם עצמו… ‘אחרי חמש שנות כתיבה שפיגלמן החליט להפסיק את מסכת ההתחזות ולחשוף את זהותו האמיתית’… ‘שטויות במיץ עגבניות’, קובע קורא קבוע אחר. ‘שפיגלמן בסך הכול עומד להודיע על פיצול’, אבל כולם נוחרים בבוז נוכח פיצול האישיות המוכח של הכתב, שכבר פיטר את עצמו לא פעם בשידור חי. ‘לדעתי הוא עומד להודיע על חבירה’, מנחש קורא נוסף”.
בסופו של יום, אגב, שפיגלמן “שותק”… “פיו קפוץ, פניו חתומות והוא לא אומר מילה וחצי מילה… הוא שומר על זכות השתיקה”.
“ואם תשאלו אותי, אני צודק לחלוטין. אני צודק בכל מילה שאני לא אומר. למה לי ללכת בדרכו של ביבי, שנתן בסוף הצהרה בלתי דרמטית וחטף, ובצדק, על הראש? עדיף לנהוג כמו בני גנץ ששותק כמו דג אילם שגדל בבריכה של מנזר השתקנים. בכל זאת טפו טפו טפו, בלי עין הרע, בן פורת יוסף, יש לו שישה-עשר מנדטים לפחות”…
6.
חיים ולדר, בטורו ‘אות חיים’, עשה את זה רציני יותר.
“ראש הממשלה הודיע כי הוא מתכוון למסור הודעה דרמטית. כל המדינה הושבתה. כל כלי התקשורת עסקו במשך שש שעות בדבר אחד: ההודעה שראש הממשלה מתכוון למסור. עיתונאים וסתם אנשים החלו להפריח השערות, רובם ניסו כמה אפשרויות מתוך הנחה שאחת מהן תפגע והם ייחשבו חכמים ונבונים ומיעוט דיווח בביטחון עצמי שאין למעלה ממנו: ‘תרשמו לפניכם – זה מה שהולך להיות’ שזה, תודו, יותר מחייב ויותר אמין.
“ואז הוא עלה למסור את הצהרתו הדרמטית. שום כלום”.
אז “ציפיית השווא הזו של ראש הממשלה הובילה לאחריה אכזבה כזו, שפגעה לדעתי אנושות באמינותו ובעיקר בקשב של הציבור אליו. תסכימו שכעת אם יודיע שוב על הודעה דרמטית, אחוזי הקשב של הציבור יהיו פחותים יותר וספק אם כלי התקשורת ייתנו לו בכלל את הבמה לזה”.
מה שנכון, נכון.
7.
נתניהו נוהג תמיד להחמיא ליו”ר ש”ס אריה דרעי על שהוא שותף נאמן במיוחד.
השבוע, ב’הדרך’ של ש”ס, הבנתי מה הסיפור. בעוד היומונים לא נמנעים מלתקוף את ראש הממשלה, ב’הדרך’ שומרים את ה’ירידות’ ל… יאיר לפיד.
הנה מה שמצאתי בטור המערכת, תחת הכותרת “זך יהיר לץ שמו”.
“איך יודעים שמערכת הבחירות החלה? ברגע שיאיר לפיד פתח את פיו והחל במה שהוא טוב ויודע: לחפש את החרדים ולהתגולל עליהם… זה אגב לא המצאה שלו, קדמו לו כל המצרים לישראל שנעשו ראש… ‘אני יכול להיכנס מחר בבוקר למשרד ראש הממשלה ולהתחיל לעבוד’, קרא היהיר ומנה את רשימת המטלות אותן יעשה מחר בבוקר…
“דעות שונות בסיעות החרדיות בדרכי הפעולה מול הקמים עלינו, תמיד היו ותמיד יהיו וזה לגיטימי, אבל קיימת תמימות דעים באשר לאויב המשותף, יאיר לפיד זוכה לכבוד המפוקפק הזה פעם אחר פעם. הוא רוכב על גל שנאת החרדים בדרכו לכנסת ואולי לממשלה. וכשהציבור החרדי מגלה שעוינים אותו – הוא נלחם בציפורניו על שרידותו ויוצא בהמוניו להצביע ולהשפיע, כדי שלא להעניק לו כוח וכדי שנוכל לעמוד איתן מול מהרסייך ומחריביך”.
הכתבה בעיתון עצמו, זו שתיארה את “הדרמה שלא הייתה”, הייתה עניינית לגמרי וגם הציגה את מכלול דברי נתניהו. שום דאחקה לא מצאתי בה.
נאמנות, זה שם הסיפור, כך נראה.
8.
הידעתם שאריה דרעי לא יודע אידיש?
בשביל זה, אתם צריכים לקרוא את טורו הקבוע של צבי יעקבזון ‘מבחן בוזגלו’ המתפרסם ב’הדרך’ (לא ברור איך הוא מצליח לחלק את עצמו בכל שבוע לכמה טורים, את חלקם הוא מקדיש ל’בקהילה’, ואת חלקם ל’הדרך’).
הנה מה שהוא כותב על משה (מישה) ארנס ז”ל, שנפטר בשבוע שעבר.
“הערכתו של ארנס לרב דרעי הייתה ידועה. גם הידידות ביניהם. משה ארנס גם העלה את הערכתו בכתב וזה בהחלט בניגוד לנוהגו המאופק. וכך כתב: ‘ביודעי כי ש”ס הינה החוליה החלשה בקואליציה שלנו וכי פרס מחזר אחריהם במרץ, ביקשתי מן האיש החזק במפלגה זו – אריה דרעי, שר הפנים – לבוא לפגישה עימי.
“דרעי, השר הצעיר ביותר בממשלה, עלה לישראל ממרוקו ולמד בישיבה ‘ליטאית’, בה רכש לעצמו שליטה ביידיש. הוא נחשב לאחד השרים המוכשרים ביותר בממשלה, רב אמן במשחק הפוליטי…”.
לגבי היידיש, הוא טועה. לגבי השאר, הוא די צודק, כך מסכם צבי…