“מאה אלף לירות” – זה הסכום שהתחייב חתן צעיר כדמי הכתובה לכלתו, שוטרת צעירה, כאשר עמדו מתחת לחופה בלוד לפני שנים רבות.
אלא שלאחר 45 שנות נישואין של עליות ומורדות, החליטו בני הזוג להתגרש.
האישה סירבה לוותר על דמי הכתובה וביקשה מבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה לממש את דמי הכתובה כחלק מהליך הגירושין.
לדעת הבעל ופרקליטיו, מאה אלף לירות שוות לעשרה שקלים חדשים בלבד, והוא מוכן לשלם אותם ואף להכפיל ולשלש.
לעומת זאת, האישה דרשה 238 אלף שקלים כדמי כתובה, צמודים לחילופי המטבעות ולמדד יוקר המחייה.
חברי בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, אב בית הדין הרב יגאל לרר והדיינים הרב מנחם הגר והרב דוד גרוזמן, נדרשו לסוגיה המוניטרית הנובעת מההסכם, ובחנו את משמעות המרת המטבע ואת הרלוונטיות של הצמדה על פי ההלכה.
בפסק הדין המשתרע על פני עשרות עמודים וחובק את ההיסטוריה ההלכתית החל מהשולחן ערוך וכלה בדיינים בני זמננו, בחנו הדיינים את נושא חילופי המטבעות וההצמדה בהלכה.
לאחר משא ומתן הלכתי ממושך ומקורות הלכתיים רבים, המתבססים בעיקר על פסקי דין של הרב עובדיה יוסף והרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל, הגיעו הדיינים למסקנה: מאה אלף לירות הם אכן מאה אלף לירות, ולא מאה אלף שקלים חדשים.
יחד עם זאת, על פי רוב הפוסקים, ובראשם הגר”ע יוסף זצ”ל, יש להצמיד את הסכום המופיע בכתובה.
מכיוון שהבעל, כלומר החתן והרב עורך הנישואין, לא הגדירו בשעתו את ההצמדה, החליטו הדיינים כי הדרך ההוגנת ביותר, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מהותית, היא הצמדה ל… דולר.
הדיינים בדקו ומצאו כי מאה אלף לירות בשנת 1974 היו שוות ערך ל-15 אלף דולר.
בפסק הדין נאמר: “א. הבעל חייב בכתובה. ב. החוב שהבעל חייב הוא מאה אלף לירות. ג. בית הדין קובע כי על הבעל לשלם בפועל חמישה עשר אלף דולר” – וכך הפך בית הדין הרבני את כתובת הלירות לכתובה דולרית.