המתכון הסודי של עיתון יתד נאמן ל’עוגת המנדטים של נפתלי בנט’

1.

דווקא משום שב’משפחה’ הפיקו גיליון מקסים לכבוד 30 שנה לעיתון, כאב להיחשף לסיפור שיתואר בשורות הבאות.

לפני כ-12 שנים, בשנת תשס”ז, הפיק עורך בקהילה דאז, בנימין ליפקין, מוסף מיוחד תחת הכותרת ‘500 מי יודע’ על ‘500 מושגים ורגעים’.

היה זה מגזין מרשים ביותר על העיתונות החרדית. פתאום הפכו מילים כמו ‘איי.פי’ או ‘אייטם’ להיות ברורות עבור הקורא, והכול בהגשה מרתקת, כמו שליפקין יודע להגיש.

השבוע הפיק המתחרה משפחה, גיליון עב-כרס לרגל מלאת 30 שנה לעיתון.

הכתבה הנועלת הוקדשה ל’משפחהלון’, קרי מילון מושגים. יצא מעניין. אבל אם תניחו דף לצד דף, דף מ’משפחה’ לצד דף של מוסף ‘בקהילה’, תגלו שמושגים ב’משפחה’ הועתקו בחלקם הגדול, ממש מילה במילה, מהגיליון של המתחרה.

מאחר ושני כותבים חתומים על המלאכה, קשה לדעת מי מהם ביצע את השכפוליזציה, ו’בין השורות’ לא מכהן על תקן של שופט. תמיד יש גם עורך, שבסוף הוא זה שנושא באחריות, גם אם אינו אשם ואפילו לא ידע.

מה שכן ברור הוא: מישהו ב’משפחה’ ביקש יפה מבנימין ליפקין את המוסף שיצא לאור לפני 12 שנה, כדי להתרשם ו’לשאוב השראה’. איכשהו אבד הקשר בין הכוונה המקורית לבין התוצאה הסופית. כך נוצרה דריסה של ‘זכויות היוצרים’. המושג הזה, אגב, אינו נכלל במילון ‘משפחה’ וכן נכלל במילון ‘בקהילה’.

אולי לא בכדי?

מימין – הערך מ’משפחה’, משמאל – הערך ב’בקהילה’

מימין – הערך ב’משפחה’ משמאל – ב’בקהילה’

הנה דוגמה:

משפחה על הערך ‘בלעדי’: “חלומו של כל עורך וכותב. הרבה לבטים ובירורים קודמים לרגע שבו ניתנת ההוראה והמילה האלמותית בת חמש האותיות נמרחת בראש הידיעה, הראיון, התמונה או הכתבה. בראש ובראשונה נדרש הבטחון המלא לכך שאכן מדובר בבלעדיות שאין בלתה. מעבר לכך לא כל ידיעה או תמונה שאין לאחרים אכן זכאים לבשורה רמה שכזאת” (במשפחה יש המשך לערך, בבקהילה הסתפקו בנ”ל)

בקהילה על הערך ‘בלעדי’: “חלומו של כל עורך וכותב. הרבה לבטים ובירורים קודמים לרגע שבו ניתנת ההוראה והמילה האלמותית בת חמש האותיות נמרחת בראש הידיעה, הראיון, התמונה או הכתבה. בראש ובראשונה נדרש הבטחון המלא לכך שאכן מדובר בבלעדיות שאין בלתה. מעבר לכך לא כל ידיעה או תמונה שאין לאחרים אכן זכאים לבשורה רמה שכזאת”.

ואני פליאה על העורך: כשראית את המילים ‘מילה אלמותית’, לא הבנת מיד שזו הפקה של בנימין ליפקין?

בשורה התחתונה: לא נעים. מאוד לא נעים.

כעת, לא ברור מה יעשה מו”ל בקהילה לייבל פפר – האם ‘יחליק’ את הסיפור או ימצה את זכויותיו ויתבע. אגב, בשנת תשס”ז ‘בקהילה’ היה שייך למאיר הירשמן וחיים יצחק דרקסלר. השאלה היא האם טכנית רכש פפר גם את הזכויות ‘לשעבר’ מהם.

כאן המקום להזכיר, ובאותו עניין, את הערך ‘קולגות’ (“כינוי מכובד לבעלי המקצוע מכלי התקשורת האחרים. בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, שוררים יחסי ידידות ואפילו חברות בין קולגות מעיתונים שונים שלכאורה מהווים תחרות ישירה – כי יש ‘משפחה ‘ולפעמים יש גם חברים”).

הימים הבאים יוכיחו, אם אכן המושג ‘קולגות’ מחזיק מים…

2.

בין לבין, מצאתי ב’משפחה’ השבוע גם את הסיפור הטוב ביותר.

תחת הכותרת ‘יומני שינדי’ מגולל הכתב, ישראל א’ גרובייס, את סיפורה של שינדי ארנוולד, ילדה יהודייה בת 15, “שתיעדה ביומן את חייה המאושרים”. אחר כך, “כשהכל השתבש והחיים הפכו לגיהנום, היא המשיכה לכתוב ולכתוב ולכתוב”.

היא מספרת איך נודע להן שיום הכיפורים הולך ומתקרב, איך הודיעו ל”לאגר-אלטסטר’ שהן רוצות לדלג מחר בצהריים על הארוחה, ולאכול רק בערב, ואיך שלחה אותם אל “איש אס.אס מרושע, ה’האופשטאטרפיהרר'”.

הוא הופיע, “פסע בינינו הלוך ושוב, רק המבטים שלו דיברו. ואז, כשהגיע לאמצע השורה, הוא נעצר, הצמיד את מגפיו הבוהקים זה לזה וצרח: ‘שמעתי שאתן לא רוצות לאכול מרק מחר בצהריים'”.

אף אחת לא נשמה. הפחד תלה בחלל. “מי שרוצה לצום מחר, שתרים את ידה”, הודיע. למרות שרוב הקבוצה הורכבה מ’לא דתיות’, הרימו כולן כאחד את ידן למעלה. הוא שתק.

למחרת הן לא אכלו בצהריים, למרות שעבדו. בערב “הוזמנו אל חדר האוכל של הקצינים. כל בת קיבלה לחמנייה שלמה עם קופסת ליפתן. ‘עברו יותר משבעים שנה, ואני אומרת לכם: זו הארוחה הכי טעימה שאכלתי בחיי’, היא אומרת”.

ומדגישה, שחשוב לה לספר את הסיפור כדי לתאר מהי כוחה של אחדות.

 3.

האם הסיפור הזה הוא קדימון לכתבת השער של ‘חדשות משפחה’ ובה תיאור על ניסיון לאחד את סיעות אגו”י ‘דגל’ וש”ס? האם ככה מנסים לשכנע את הקוראים על חשיבות האחדות?

גם אם כן, ההערכה שלי היא שאין למהלך הזה כל היתכנות מעשית. אם אגו”י ו’דגל’ תצעדנה יחדיו לבחירות לכנסת –  דיינו. יותר מכך לא נבקש.

לראות את ש”ס הספרדית חוברת לאחיותיה האשכנזיות, זה להוציא ממנה את כל האוויר שיש בגלגליה. לא חכם, לא אלקטוראלי. ניחוש שלי: לא יקרה.

אבל, ימים יגידו. נגזור ונשמור.

4.

אם על אחדות פוליטית מדברים, אהבתי יותר את הכתבה שפורסמה בעיתון ‘כפר חב”ד’.

תחת השאלה: “מהי עמדתם של ראשי המפלגות החרדיות והדתיות בנוגע לחזית דתית מאוחדת שעליה עורר הרבי פעמים רבות” – הנה התשובות שקיבל מנחם כהן.

אחרי שפתח במלל המקובל של “המועצת תחליט” הנה גורם בסביבתו של ליצמן: “זה סיפור רגיש מאד, הרב ליצמן לא נוהג לעסוק בהתכנויות ופרשנות…אין לו דעה אישית בעניין, ברור שכולם בעד אחדות ושלום בעם ישראל, רק המועצת תכריע בדברים כאלה”.

יו”ר ש”ס אריה דרעי: “זו שאלה שרק מועצת חכמי התורה יכולה להכריע בה, אין כאן מקום לדעתי הפרטית ומובן שזה תלוי בשתי המועצות האחרות של גדולי התורה”. מקורביו הסבירו, שהוא מעדיף לחזק את האלקטורט שלו עצמו. לתשומת לב עיתון משפחה.

בבית היהודי לא מצאו יו”ר לשאול אותו (אין יו”ר כרגע) אז שאלו את ח”כ מוטי יוגב, שהודה שזה לא נראה כ”משהו באופק”.

סמוטריץ צידד: “אני בעד הליכה בחזית אחת ובאחדות מלאה”, אבל גם הוא הודה שזה כרגע, “רחוק ואין על זה דיבור”.

ואלי ישי, היה “ממש בעד”. תחשבו למה. גם מיכאל בן ארי, ח”כ לשעבר, בעד.

ובימין החדש? שם לא הגיבו “עד סגירת הגיליון”. אולי להשיב ל’כפר חב”ד’ מצלצל שם כמו “כניעה לרבנים” או משהו דומה?

שאפו, מנחם.

5.

הנה התיאור הטוב ביותר למה שקרה בשבוע שעבר בכנסת – גירושין בשידור חי במחנה הציוני ז”ל.

שמעון ליברטי, ב’הדרך’: “היא ישבה שם בראש השולחן, התעסקה בעיקר במכשיר הסלולארי שלה. הוא עמד ליד והתחיל עוד נאום לא מעניין במיוחד. אבל זה לא היה עוד נאום. במקום להקריא מה’טלפרומטר’ שממולו, אבי גבאי בחר לקרוא את הטקסט מהדפים שלפניו, שנכתבו בכתב ידו. גם הקול היה מעט רועד, הפנים קצת האדימו, אבל לבני לא חשדה בכלום.

ואז הוא הנחית את הפטיש הכבד במכה חזקה אחת: ‘לבני, אני מאחל לך הצלחה בכל מפלגה שבה תהיי’, חידד את המהלומה המשפילה.

הדם אזל מפניה בבת אחת. היא קפאה לכמה רגעים, הוא מיהר לצאת מהחדר. והיא, בכל זאת פוליטיקאית מיומנת, התעשתה, אמרה שלא תגיב כעת, ונמלטה החוצה.

זה בהחלט היה מהמחוזות היותר מכוערים שראתה הפוליטיקה הישראלית, שכבר ראתה הרבה מאד רגעי שפל. לא היה נעים לראות את המחזה הזה. וכן, יש דרכים הרבה יותר ראויות לפרק שותפות”.

אבל. וכאן מגיש ליברטי את האבל הגדול. “אל תמהרו להזיל דמעה על ציפי לבני”, הוא מבקש. אילולי הדיח אותה גבאי, הייתה מקדימה אותו. היא אפילו “לא היססה מלומר זאת, כולל בהצהרות לתקשורת בישיבות הסיעה כשהוא לצידה”.

ליברטי גם מזכיר איך השפילה את מופז, לעיני העיתונאים והעם, כשמנעה ממנו לנאום על משנתו המדינית. כשניצח בפריימריז, נמלטה מ’קדימה’, מותירה אחריה חובות. וכן, יש גם את ההתבטאויות שלה שפגעו בציבור החרדי, וגם את סירובה להעניק לציבור החרדי את קצבאות הילדים, כפי שדרש ממנה מרן הגר”ע יוסף זצ”ל כשפרש אולמרט מתפקידו.

“בקיצור ללבני נאמר ‘על דאטפת אטפוך”, כך ‘הדרך’.

אהבתי.

 6.

הנה תיאורו של יצחק פלדמן בבקהילה על אותו סיפור בדיוק:

“העיתונאים שמריחים דם הבינו מיד איפה נמצא הסיפור הלוהט… שם היה עסוק אבי גבאי בטבח אכזרי של ציפי לבני. מול עיניה הנדהמות, ומול עיני כל עם ישראל, כשהוא מפרפר בתוך עצמו ועם זאת משדר בטחון יחסי, הודיע גבאי כי הוא זורק אותה לכל הרוחות ומפרק את השותפות המקרטעת ביניהם. את הנאום העוקצני סיים בלגלוג: ‘אני מאחל לך הצלחה בכל מפלגה שתהיי בה’.

“לבני אלופת המעברים והתמרונים המפלגתיים לא ציפתה לזה… גבאי לא איש של עזות פנים. תגידו עליו מה שתגידו, אבל המזרחי החמים עם הקול הצרוד לא מסוגל באמת לפגוע בזבוב. זו בעצם הבעיה שלו, ואת זה ניסו יועציו לשנות.

“הם תפסו טרמפ על גבה של לבני שהייתה מועמדת לפיצול בכל מקרה. היה ברור לכולם שזה רק עניין של זמן: או שהיא פורשת מעצמה יחד עם עוד כמה חברים מהעבודה ומקימה מפלגה חדשה עם הכסף של מימון הבחירות שתקח יחד איתה, או שגבאי משפיל אותה קבל עם ועדה, משאיר אותה עם חברי התנועה במצב פומבי מביש כל כך, שאיש לא יהיה מוכן לחבור אליה מרוב מבוכה.

“על הדרך, חשבו היועצים נבנה לו תדמית קשוחה של מי שלא מפחד לקבל החלטות ברגע האמת. שאנשים בבית יחשבו: חזק מול לבני – חזק מול החמאס”.

אהבתי.

רגע הגירושין. Yonatan Sindel/Flash90

 7.

לצ’ שפיגלמן ב’די לחכימא’ ביתד נאמן, יש תיאור מוצלח ביותר לגירושין של השבוע: “השיא היה כשאבי גבאי נפרד מציפי לבני בלי שום הודעה מוקדמת. שנאמר, ‘יהודי כן מגרש יהודייה’…

“והנה המתכון הסודי שלו ל’עוגת המנדטים של נפתלי’, עוגה שנראית נהדר מבחוץ, אבל חסרת טעם לחלוטין:

“המצרכים הדרושים: 1 שקד, 1  בנט, 1 ח”כ מ’הבית היהודי’ (אך שימו לב: הסחורה בעונה זו היא בזיל הזול, אפשר להשיג ח”כים בעשיריות או בשביעיות, אבל פה לא נזדקק ליותר מח”כית אחת, שולי מועלם, כדי לקבל את מימון המפלגות).

חומרי המילוי: דמויות חילוניות מוכרות (בנדיבות, לא לחסוך), חופן כיפות סרוגות (עדיף כמה שיותר קטנות), קמצוץ גרעיני התיישבות, קורט חרד”ל, שאר ירקות, 1 בטטה (כי בינינו, אין מפלגה שאין בה איזו בטטה, 2-3 רבנים (לא שחורים! אלו ‘בעייתיים’), ואם רוצים שהתוצאה תהיה ממש מעניינת – 1 עוף מוזר”.

את העוגה מכינים בתבנית “רחוצה ושטופה לחלוטין”, אנחנו “הרי לא רוצים במפלגה החדשה שלנו שום שאריות מהעבר. נשתמש אפוא רק בכלים נקיים, אז הפעולה הראשונה תהיה כמובן הדחה – ועדיף אם אפשר הדחה בשידור חי.

“מאותה סיבה לא תמצאו ברשימת המרכיבים סלרי, ג’ינג’ר, כרישה או כל שורש אחר, המפלגה החדשה היא נטולת שורשים במוצהר, אמנם אין כמו שורשים עמוקים להוסיף טעם לכל תבשיל, הבעיה שזה גם מחייב ומטיל מגבלות, ואנחנו במפלגה החדשה לא רוצים להיות מחויבים לאף אחד בעולם”…

לפני האפייה, צריך קצת לסנן. “נסנן באלגנטיות טלפונים מרבנים, אישי ציבור ושרים לשעבר שמבקשים להשפיע עלינו להיות קצת יותר נאמנים לערכים היהודיים. כמובן שבשלב הזה יישלפו סכינים, וכידוע ישנם לא מעט שהם לא הסכין הכי חד במטבח”…

הכנת הבסיס: “מכיוון שלעוגתנו צריך להיות בסיס אלקטורלי רחב במיוחד, נשים דגש מיוחד על המתיחה. צריך למתוח את הגבולות כמה שיותר, לא משנה העובי, לא משנה האיכות, לא משנה הערכים או הדעות, העיקר שנפנה לכמה שיותר מצביעים פוטנציאליים.

“נשפוך את כל החומרים לקלחת הפוליטית, ונערבב היטב – ונפתלי הרי יודע לערבב את כולם…לא נשכח לקשט את העוגה שלנו בכמה דמויות חינוכיות, קצינים בכירים לשעבר… את הרבנים יש לקצוץ דק דק, כדי שהם לא ייתקעו לנו בגרון… הכי טוב להוריד להם בכלל את הראש ולקפל אותם בתנועות חלקות לתוך העיסה… על טעם וריח אין מה להתווכח אבל במקרה שלנו ברור שנדרשת התקפה חריפה על היריבים. אפשר ללגלג על מר נתניהו ועל החמוצים שלו, אבל כמיטב המסורת הד”לית, יש למזוג על הכול בנדיבות חיוך מתקתק”.

“איך אופים את העוגה”, נו ברור. “באח. כי נפתלי הרי אח – וכולם יודעים של מי… את העוגה של נפתלי עדיף להגיש קר (כמו כל נקמה)… הטעם לא משהו מיוחד… בביס הראשון מגלים עד כמה היא תפלה”…

מקסים, לא?

רבי ניסים זאב. צילום: Miriam Alster/FLASH90

 8.

הנה סיפור מעניין שמצאתי ב’יום ליום’ מאת ח”כ לשעבר ניסים זאב, המספיד את הרב יעקב כהן זצ”ל, מי שהקים יחד איתו את תנועת ש”ס הירושלמית.

“הלכנו כברת דרך משותפת במטרה להקים את התנועה הקדושה’ התאחדות הספרדים שומרי תורה'”, מספר זאב. “היינו דנים על הדרך להקמת התנועה עד שעות הבוקר המוקדמות, כדי להוביל את היהדות הספרדית ולהעמידה בקומה זקופה, כשמועצת חכמי התורה עומדת בראשה ונותנת ברכתה והכול לשם שמים.

“במהלך כל שנת תשמ”ג, עד י”ח בחשון תשמ”ד, אז קמה תנועת ש”ס לראשונה על רגליה ובהצלחתה הפתיעה, כאשר קיבלה שלושה מנדטים והמשיכה את דרכה ופעילותה בכל רחבי הארץ”.

באחד הימים, הורה הרב כהן שצריך לקיים “בחירות דמוקרטיות לראשות התנועה ולמוסדותיה”.

זאב הביע תמיהה, לא ממש הבין את הצורך, “מאחר שרק עתה נבחרתי ואני מכהן בפועל כיושב ראש התנועה. קיבלתי את תמיכת הרבנים ואת אמון הציבור הרחב משמש אני בתפקיד סגן ראש עיריית ירושלים”.

אבל הרב כהן לא ויתר, והסביר שאמנם זאב מוכר כיושב ראש התנועה והעמותה וכסגן ראש העיר, “אך הציבור קיבל אותי בפועל כעובדה מוגמרת, מבלי לבדוק אם היו לי מתחרים. ומאחר שהתנועה מתכוונת להמשיך ולרוץ לבחירות הארציות לכנסת, חשוב שהציבור והרבנים יידעו שאני נבחרתי על דעת כולם ומכהן כיושב ראש התנועה על דעת כל ראשי המוסדות בבחירות דמוקרטיות”.

קוימו הבחירות, “נבחרתי שנית לתפקיד יו”ר התנועה”.

“כשבועיים לפני פטירתו” הגיע זאב לבקרו. “חכם ניסים, האם זה אתה? אני לא מאמין, איזו זכות יש לי שבאת לבקר אותי והטרחת עצמך לבוא”.

“זה היה בסך הכול יום לפני שאיבד את ההכרה… עניתי לו כי זו זכות גדולה לראות אותו, הוספתי ואמרתי לו שאני אוהב אותו אהבה עזה. ביקשנו מחילה אחד מהשני וסלחנו אחד לשני אם חלילה וחס פגענו איש ברעהו במהלך השנים הרבות שפעלנו יחד להקמת התנועה ולא נפרדנו זה מזה עד שהתחבקנו בידידות. נישקתי אותו ורק אז יכולתי לילך, כשבליבי ההרגשה שזו הפגישה האחרונה שלי איתו”.

ענק, רבי ניסים זאב.