הצליחו לבלבל אותי. הם ירו בתוך הנגמ”ש או שזה היה מהלך מתוכנן

1.

הצליחו לבלבל אותי, אני מודה. ממוצאי שבת ועד לרגע זה ממש, אני נע בין אלה שאומרים שבנט ושקד הם עריקים שלא רק ירו בתוך הנגמ”ש אלא זרקו לתוכו רימון הלם וברחו, ובין אלה שאומרים שיש פה מהלך מתוכנן ומתואם שמאחוריו עומד סמוטריץ’ עצמו, אשר בסופו הכוח הפוליטי של הציונות הדתית רק יגדל.

ומה הקטע? שכל צד הביא שורה של הוכחות חותכות שמהן עולה בוודאות, מעבר לכל ספק, שזו אכן עריקה מכוערת/מהלך מתוכנן ומתואם.

אז תראו, במקום לעסוק בספקולציות ובהתרחשויות של מאחורי הקלעים, אני רוצה להתייחס לדברים שנאמרו בפירוש.

בואו נניח לרגע למניעים ונתייחס רק לנאום – או יותר מדויק: למסכת – שנשאו שקד ובנט (מישהו סימס לי תוך כדי מסיבת העיתונאים, שהם נראים כמו אח ואחות שחוגגים יחד בר מצווה ובת מצווה ומקריאים נאום שכתבה להם הדודה. באמת מוזר שהם לא עשו את זה בחרוזים). זה לא היה מאחורי הקלעים, זה היה לפניהם:

“אנחנו בעצם מציעים שותפות אמת בין דתיים לחילונים כמו באוהל בטירונות”, הכריז בנט בחגיגיות, “דתיים וחילונים, כמו במקום העבודה, כמו בשולחן הסדר בפסח. והאמת? כמו בבית הפרטי שלי עם משפחתה של אשתי גילת, משפחה חילונית, אבל אנחנו משפחה אחת. לא רק שילוב פוליטי אלא שותפות”.

ואז, ממש תוך כדי דיבור, הוא מיהר להבהיר חד משמעית: “אבל אני רוצה להיות מאוד מאוד ברור: מפלגת הימין החדשה היא ימין. נקודה. בלי אבל ובלי בערך. בעד ארץ ישראל, בלי פשרות. נגד מדינת פלשתינית, נקודה. נגד שחרור אלפי מחבלים בעסקאות. בעד המסורת היהודית, בעד עם ישראל ובעד מדינת ישראל. אני אומר זאת בצורה הכי ברורה: לו לפני 13 שנה הייתה קיימת המפלגה הזאת ההתנקות לא הייתה קורית”.

2.

המשפטים האלה של בנט ממש הקפיצו אותי. ייתכן שאם הייתי בבית סוקולוב הייתי מתפרץ, כמו הטיפוס ההוא עם הז’קט האדום שמשום מה קיבל מיקרופונים וזמן מסך כאילו הוא מספר שלוש במפלגה החדשה.

ולמה?

בנט בעצם אומר: יש מקום שבו אנחנו מכילים ופתוחים ונחמדים וזורמים וסבבה, כי זה לא באמת חשוב וקדוש, ויש מקום שבו אנחנו נחושים ואין בו מקום לשום פשרות, נקודה. כמה עצוב. הרי אפשר לדבר על הגירוש מגוש קטיף מכל כך הרבה זוויות, אבל יש עניין אחד שהוא הלקח המרכזי מהסיפור: להיות בעד ארץ ישראל בלי פשרות זה יפה, אבל הנאמנות לשם צריכה להגיע מתוך התורה. אחרת זה פשוט לא עובד.

בהתנתקות ראינו את זה בצורה הברורה ביותר: אריק שרון היה ימני הרבה יותר מבנט ושקד. אבל כשהקשר לארץ הוא לא מתוך מחויבות דתית זה נגמר ב-D9.

למחרת המשיך בנט באותו קו. באיגרת שכתב לציונות הדתית הוא תיאר את המפלגה החדשה ככזאת ש”מכבדת את ערכי היהדות, ועומדת כחומת ברזל על עקרונות הימין”. אתם מבינים? את התורה אנחנו “מכבדים”, כאילו היא פולקלור, איזה מנהג צ’רקסי שלא ברור מה מקורו אבל למה לא לכבד. לעומת זאת, כשמדובר בעקרונות הימין, שם זה חומת ברזל. בלי אבל ובלי בערך.

וכאן ישאל את עצמו כל בוחר (אלא אם כן, גם אחרי מה שקרה השבוע, הוא נשאר חסיד שוטה של בנט): אם זה מה שיש להם להציע, אז למה לא להצביע ליכוד? הרי הליכוד מוכר את הסחורה הזאת עשרות שנים. מפלגה של דתיים וחילונים, מסורת וימניות, כמו באוהל בטירונות וכמו בליל הסדר. אז למה לא להצביע ליכוד ולחזק את ראש הממשלה באמת ולא לשלוח אותו למשא ומתן מתיש עם הרבה מפלגות קטנות?

הבשורה של הציונות הדתית לעם ישראל יכולה וצריכה להיות כל כך הרבה יותר מזה. היא יכולה להציע אלטרנטיבה אמיתית לכל נושא בחיים: תורה, אמונה, מצוות, זוגיות, חינוך, חסד, שבת. אי אפשר לקחת את כל החזון הגדול של הרב קוק, את כל התורה הגואלת, ולכווץ לשני משפטים על טיפול בכפרים בלתי מוכרזים ושחרור מחבלים. לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לשוב ולהרוס את חאן אל אחמר.

אני מקווה שאני לא מאתגר יותר מדי את קוראי העיתון הימני בישראל, אבל בינינו, המאבק על שלמות הארץ בכלל לא נמצא כרגע על סדר היום, ברוך השם. הרוב המוחלט של העם חושב שאין פרטנר בצד השני. אף אחד כמעט לא מדבר על “שלום” ופינוי יישובים (מהשבוע אפילו עמוס עוז כבר לא מדבר על זה, למרבה הצער).

בכל העולם מריעים לנתניהו. נשיא ארצות הברית איתנו. אז כמובן, צריך לנצל את ההזדמנות ההיסטורית לבנות עוד, צריך להסיר חסמים משפטיים, צריך לטפל בטרור ביהודה ושומרון ביד קשה (לכן אני מצטער צער עמוק על כך שבנט לא קיבל בסופו של דבר את תפקיד שר הביטחון). אבל בשורה התחתונה, ארץ ישראל לא בסכנה. ושוב, ברוך השם.

מה כן בסכנה?

הו, הרשימה ארוכה, אבל בגדול: הנשמה של המדינה. אפילו הקרן החדשה כבר שינתה לגמרי כיוון, והבינה בשנים האחרונות שלא צריך להילחם ב”כיבוש” אלא ב”הדתה”. המאבק כעת הוא על הזהות היהודית של מדינת ישראל, על מערכת החינוך, זכויות החיילים הדתיים בצבא ובכלל המוסר היהודי של צה”ל, מבנה המשפחה, מעמד הרבנות הראשית, מעמד הכותל, שמירת השבת בפרהסיה, הכשרות, התרבות, הרוח, האידיאלים. בכל החזיתות האלה מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה בלתי פוסקת של מיעוט קטן עם הרבה כוח.

כל הנושאים הללו משפיעים כמובן מאוד על בטחוננו ועל זכותנו על הארץ, אבל יש תחושה שאת זה המפלגה החדשה משאירה לספרים הדהויים בספריה הישנה של הרב דרוקמן ולעסקנים המפד”לניקים האלה, עם החולצות הלבנות של מוצאי שבת. אנחנו בימין החדש נטפל בדברים ה”לאומיים”!

אז מצטער. זה לא הימין החדש, זה הימין הכי ישן. זה הימין של אריק שרון משנות ה-80.

3.

ואפרופו הרב דרוקמן: ביום ראשון, למחרת השקת המפלגה החדשה, הוא הגיע לסיום הש”ס של איגוד ישיבות ההסדר בירושלים. זה היה אירוע מדהים, ראשון מסוגו בארץ (בארצות הברית כבר עושים את זה כמה שנים).

הקונספט הוא כזה: ביום אחד מסיימים את כל הש”ס. לא ש”ס משניות, אלא ממש את כל הגמרא. בתוך כמה שעות לומדים 2,711 דפים. איך זה עובד? המארגנים חילקו את 37 המסכתות בין 346 חברותות מכל הארץ. כל חברותא קיבלה על עצמה לימוד של שמונה דפים, מתשע בבוקר ועד שש בערב. ממש מרתון כזה.

בסוף כל דף הלומדים סורקים ברקוד מיוחד, וכך המערכת מתעדכנת שהדף נלמד, וגם מעדכנת על מסכי הענק שמציגים את קצב הלימוד דקה אחרי דקה, דף אחרי דף. ליום אחד הפך אולם טדי של בנייני האומה לבית מדרש ענקי עם מאות לומדים: תלמידי ישיבות ההסדר והרבנים שלהם, חיילים במדים, הורים לתלמידים, אישי ציבור.

ובסוף יום הלימוד – סיום הש”ס. הרב אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה, אמר את ההדרן, הסבים של התינוק עמיעד ישראל הי”ד אמרו את הקדיש, והרב דרוקמן כובד בלימוד המשנה הראשונה של מסכת ברכות, ובכך בעצם פתח את הסבב הבא של לימוד הש”ס. אבל לפני לימוד המשנה הוא נשא נאום נרגש.

אני לא יודע אם ההתרחשויות הפוליטיות של הלילה עברו לרב דרוקמן בראש. אם הוא חשב על מפלגת הציונות הדתית ששני כוכביה מנסים בן לילה להפוך אותה לדבר הכי פאסה, הכי “לא נכון”. אבל לי – הנאום הזה של זקן השבט עשה סדר. נתן פרספקטיבה חדשה על רוב ומיעוט, על פופולריות, על אלקטורט, על חזון, על דרך, על כל מה שקורה כאן, שקרה כאן ושעוד יקרה כאן.

4.

“ראינו היום כאן באופן מוחשי קיום נס גדול”, פתח הרב דרוקמן. “דורנו מבורך בניסים, אבל ייתכן שזהו הנס הגדול ביותר. קיום הנס של ‘כי לא תישכח מפי זרעו’. הקב”ה הבטיח שהתורה לא תשכח מישראל. יש פה ציבור צעיר, אבל גם המבוגרים אולי לא מודעים במידה מספקת איזה נס הוא זה.

“לפני כ-79 שנים יצא ספר על החינוך היהודי, והמחבר שם הקדיש פרק לישיבות. הוא חתם את הפרק במילים הבאות: ‘הישיבות הן נחלת העבר. לא נשוב אליהן יותר’. הוא סתם את הגולל על הישיבות.

רבותיי, שחור על גבי לבן! כמה סמלי הדבר שבאותה שנה קמה ישיבת בני עקיבא הראשונה בכפר הרא”ה. ואני חייב להגיד לכם, היה פה היום השופט צבי טל, מראשוני התלמידים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה. זה התחיל עם שלושה עשר תלמידים. המציאות הייתה הפוכה לחלוטין מהיום. היהודי שכתב את הספר הזה ראה את הטבע. הוא ראה שישנה דרך חד סטרית חלילה, של עזיבת תורה ומצוותיה. זאת הייתה המציאות.

אלה דברים שאני זוכר: ילדים שסיימו את לימודיהם בבית הספר היסודי הדתי, זרקו את כל היהדות שלהם. בשנה האחרונה הם כבר הלכו עם הכובע בתיק וחבשו אותו רק בבית הספר.

“אני זוכר שהיינו אומרים ‘גם זה כבר הוריד את הכובע?’. ואני מבקש שתשמעו טוב: ‘הוריד את הכובע’. כיפה? מי חלם בחלום הוורוד ביותר שלו שאי פעם ילכו עם כיפה ברחוב? לא היה דבר כזה. בנים הלכו עם ברטים, אנשים מבוגרים עם מגבעות. וכשהם לא עבדו במוסדות דתיים, הם ישבו בעבודתם גלויי ראש. הייתה דאגה גדולה מה יהיה, הכול הלך בכיוון ההפוך. אין עתיד.

“ומה מתברר? ישנו ריבונו של עולם וישנו עם ישראל וישנה הבטחה ‘כי לא תישכח מפי זרעו’. זאת עובדה. זאת מציאות. זה נס. זה נס. הרי כל האידיאות שאז קסמו לנוער – כולן פשטו את הרגל ותורת ישראל פורחת. אינני יודע מתי למדו כל כך הרבה תורה כמו היום. אשרינו שזכינו לכך”.

הנאום בעצם נגמר, עוד רגע ירקדו כאן כל מאות המסיימים במעגל ענק וישירו “פקודי ה’ ישרים משמחי לב”, אבל לפני זה, לרב דרוקמן היה עוד משהו חשוב לומר: “אבל כל זה, רבותיי, לא מספיק. התורה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, המלמד תורה לעמו ישראל, שבחר בנו מכל העמים, התורה הזאת נועדה לכלל ישראל כולו. ואנחנו רוצים ומאמינים שהתורה צריכה להיות נחלת עם ישראל כולו. אז נכון, אנחנו מאושרים על מה שהיה פה היום. אנחנו שמחים ומודים על כל לימוד התורה האדיר שיש היום במדינת ישראל, אבל אנחנו מייחלים שאור התורה יאיר לכולם, בכל מקום, ושכל בנייך יהיו לימודי ה’. אז אני לא יודע מתי תוכננה הפעם הבאה, אבל האולם הזה לא יספיק. צריך להכפיל ולשלש, כדי שאור התורה יאיר בעם ישראל כולו”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’