מי שקורא עיתונים מסוימים ונחשף למסרים של ארגונים המנהלים מלחמה בדת ישראל, יגיע למסקנה כי יש בישראל מגמה גוברת של התחזקות דתית, וכפי שהם מכנים זאת ‘הדתה’.
שוב ושוב אנו שומעים זעקות שבר על יוזמות בעלות ריח של דת, רחמנא ליצלן. אפילו חלוקת מחזיק מפתחות עם תפילת הדרך מרעידה את אמות הסיפים.
מנגד קובלים רבים על הבוּרוּת של הדור הצעיר במורשת ישראל. מערכת החינוך מנחילה פחות ופחות את ערכי היהדות והמסורת, ופולטת שנתונים של בוגרים הנעדרים מושגים בסיסיים במקורות היהדות.
הצעיר הישראלי המצוי אינו יודע לקרוא נכון פסוק בתנ”ך, ואינו מכיר אפילו את סיפורי המקרא.
אז מהי באמת המגמה השלטת – התחזקות הדת או התרחקות ממנה? השפעה דתית גוברת או עלייה ברמת הניכור והתלישות?
מגמות מקבילות
האמת היא ששתי המגמות מתקיימות במקביל. במערכות הממוסדות יש כרסום גובר והולך בזיקה היהודית. כך במערכת החינוך, בצה”ל, בפעילות השלטון המקומי. בכל המערכות האלה ניכרת נסיגה ברורה, הן בהנחלת ידע הן בשמירה על ערכים יהודיים.
לא זו בלבד שאין שם ‘הדתה’, אלא הציבור הדתי צריך להילחם על שמירת זכויותיו ועל מתן אפשרות לחנך ולקיים אירועים בדרכו ועל-פי אמונתו.
ואולם בציבור עצמו יש התחזקות של ערכי אמונה וחיפוש הדרך אל המסורת. גם אנשים שאינם מזוהים בשום צורה כ’דתיים’ מדברים בטבעיות על אמונה, על השגחה, על חיבור למסורת, על תפילה, על לימוד תורה. אנחנו שומעים את זה בשירים. מפורסמים אינם מתביישים להצהיר על מצוות שהם מקיימים ועל שיעורי תורה שהם משתתפים בהם.
ואולי שתי המגמות האלה משקפות את המתח הבסיסי המתקיים בין הלך הרוחות של הציבור הרחב ובין המערכות הממוסדות.
הציבור חש כי המערכות האלה מתיישרות על-פי הקודים הנושבים מכלי תקשורת מסוימים, או על-פי אופנות ליברליות מנופחות מחשיבות עצמית, ואינן משקפות את עולם הערכים של שכבות רחבות בעם, המרכיבות בעצם את רובו.
זה יתרונם הגדול של שליחי חב”ד, המפעילים את מאות בתי חב”ד ברחבי הארץ. הם חיים בתוך העם ורואים יום-יום את הכמיהה הזאת ליהדות, למסורת, לאמונה. הם פוגשים את ההמונים הנענים בשמחה להצעה להניח תפילין. את אלפי הנשים והנערות המבקשות נרות שבת ושואלות מתי זמן ההדלקה. וגם …את אין-ספור האנשים המבקשים בכל יום שישי את עלון ‘שיחת השבוע’, והמצהירים שהוא העושה להם את השבת, גם אם אין כיפה לראשם.
תנו כתף
פעילותם של שליחי חב”ד בארץ אולי אין בה הזוהר העוטף את השלוחים בקמבודיה ובפרו (אף שגם הם עושים עבודה קשה, לגמרי לא זוהרת). כאן זו עבודה אפורה הרבה יותר. ביקורי בית, שיעורים, מועדוני ילדים ונוער, פעילות חגים, עזרה לנזקקים. וכמובן גיוס משאבים יום-יומי, כי הכול ממומן מתרומות של אנשים טובים ואכפתיים.
השלוחים האלה הם חיל החלוץ בחיבור העם היהודי לשורשיו, באהבה, בדרכי נועם ובחיוך. תנו להם כתף תומכת!