רונה רמון ע”ה, שנפטרה ביום שני האחרון בגיל 54, בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן, ביקשה בצוואתה שהותירה – לשרוף את גופתה ולא לערוך לה טקס קבורה, כדי למנוע מילדיה את הקושי הכרוך בהלוויה נוספת, לאחר שכבר איבדו את אביהם אילן ז”ל ואת אחיהם אסף ז”ל.
בפוסט שפרסם שר החינוך לשעבר שי פירון, בדף הפייסבוק שלו, הוא סיפר על שיחות שקיים עמה – ועל השיחות שקיבל לאחר שהתפרסם על הדרך בה בחרה:
•
“כשישבנו על מרפסת ביתה ושוחחנו על מותה הקרב, פעם ועוד פעם – לא היה בינינו בכי. אלא מבט מפוכח ורצון לגעת בשורשי הקיום. פעם למדנו מורה נבוכים, ופעם – עסקנו בהגדרת החיים שאחרי החיים.
ככה, רונה ואני אל מול גלי הים במרפסת שלה, ביפו. הבכי הופיע באוטו. בנסיעה הביתה. דמעות על חברה שמביטה על החיים מלמעלה. מגבוה.
וכשהלכה לעולמה והתפרסמה הידיעה על הדרך בה בחרה, הגיעו מאות טלפונים, לשכנע, ללכת, להבהיר להצהיר. משלחת רבנים, ומשלחת רבניות, ואנשים שנצלו משריפה, וסתם יהודים טובים.
והייתי מאובן. כי ידעתי מראש. ידעתי עד כמה ולמה רצתה ככה. ורק ככה.
אני יהודי אורתודוקסי. אין לי בעולמי אלא הלכה. ברור לי איך צריך להיקבר.
אבל השיעור האחרון שקבלתי מרונה היה ללמוד לקבל את אהובך וחברך גם כשאתה חולק עליהם מכל וכל.
השיעור האחרון שקבלתי מרונה היה לקבל עמדה שנראית לי נוראית ולא לומר “היא לא הבינה”, “היא טעתה ומצווה עלי לתקן את שגיאותיה”. לא. היא ידעה מה שהיא עשתה. היא בחרה. אני לא מסייע ולא משכנע. אני מקבל. בכאב, בדמע, זה מה שרצתה.
היה לי קשה עם חלק מההודעות שקבלתי. אני באמת מקבל מבין ומתרגש מהלהט, האמונה והרצון להוביל לטוב.
אבל אני לא מקבל את הפטרונות ומחיקת רצונו של האחר. ולא. אני לא חושש ממדרון חלקלק, והיותה דמות, ומה יעשו בעקבותיה. ברוך ה’, אנחנו נטועים עמוק במסורת הקבורה שלנו.
עוד מעט שבת. קבלת שבת ראשונה בשמים. לשולחן השבת תתייצב גם רונה. ואחרי הקידוש תהיה שיחה של שבת.
איך הייתי רוצה להיות נוכח בשיחה הראשונה של רונה והקב”ה… היא לא תהיה קלה. יהיו בה הרבה שאלות.
הייתי רוצה לדעת משהו מהתשובות.
נוחי בשלום רונה,
שבת שלום”