אני שכן של החשודים – ומסרב להתנצל

ושוב זה קורה.

מישהו עושה משהו איום, ומקורו של ‘המישהו’ הזה ממגזר מסוים שבמקרה גם אני שייך למגזר אליו, ובמקרה הזה –  ההשתייכות אינה רק למגזר: אנחנו מאותה עיר ואפילו מאותה שכונה. לא עזר לי שאינני מכיר את האיש ומעולם לא שמעתי את שמו. כעת מצופה ממני להדוף גלי מתקפה שרואים בי ובחברי אשמים.

אין נורמה יותר שנואה עלי מזו שבכל פעם שחרדי נעצר בעקבות אירוע פלילי כלשהו, מיד כל החרדים צריכים להתנצל. אלא שהפעם, במקרה המזעזע התורן, חרף העובדה שאין לי כל קשר לעניין, ולמרות ההבנה שאין איש בעולם שיכול או שיש לו זכות לבוא אלי בטרוניה, קיים בי צורך עז לקום ולומר: ידי לא שפכה את הדם.

התורה מלמדת אותנו בפרשת עגלה ערופה שאם נמצאה גופה מחוץ לעיר ולא יודעים מי הרוצח, על זקני העיר הקרובה ונכבדיה לבוא ולערוך טקס לא שגרתי שכולל עריפת ראש של עגלה בקופיץ, ואז לומר קבל עם ועדה: ידינו לא שפכה את הדם הזה.

והתמיהה כמעט מתבקשת: מדוע שנחשוד בהם ששפכו? יתירה מזו, גם אם הרוצח בא מעירם איך קשור הדבר אליהם?

תילי תילים של תירוצים נאמרו על השאלה הבסיסית הזו, אולם היום תפסתי שסוף-סוף הבנתי בעצמי את הצורך לעמוד ולומר: “ידנו לא שפכה”.

לא מתנצל: אנחנו לא הם

פרשת עגלה ערופה והכרזת הזקנים כוללת שני היבטים שונים: האחד הוא הזעזוע המתפרץ כאשר מתברר שמקרב מחננו יצא אדם שנפשו כה אכזרית, והוא מסוגל לצבע דברים שגם מגוי לא היינו מצפים.

הנפש מרגישה צורך להתקומם ולומר אין לנו חלק בדבר, לא מידנו יצאה התקלה.

אולם קיים היבט נוסף, המכוון כלפי אותם צדקנים הפועלים משנאה טהורה, ובבית שמש לא חסרים כאלו, הששים אלי תקיפה. אנשים הללו מתנהלים משל לא היתה חצרם הקדמית מלאה רפש אנושי ושאר חלאים ומרעין בישין.

הם מנצלים כל מקרה בו חרדי עשה עוול, ומיד דורשים מכל הרחוב החרדי לעמוד בשורה ולהתנצל על קיומו. גם בשביל האנשים האלה אנחנו צריכים לקום ולהכריז: “ידינו לא שפכה”.

אין לאיש זכות לבוא לציבור שלם בדרישה להתנצל כאשר מדובר במעשה של יחיד שלא מעיד על הכלל. לאנשים הללו צריך לומר: “לכו לכם אל חצריכם, אל ביתכם, וראו כמה זוהמה תוכלו למצוא לפני שתבואו לשפוט אחרים”.

ביליס מודל 2014

ולגוף המעשה. יש בי צער עמוק על נפשו של יהודי שהושחתה ועברה מן העולם, כאשר נהג באכזריות כזו גם נגד ערל.

לפני כמאה שנים התחולל ברוסיה משפט בייליס. במשפט האשימו את בייליס היהודי ברצח של ילד אוקראיני שנמצא סמוך לקייב. בייליס הועמד למשפט אף על פי שבידי השלטונות היה מידע כי אישה בשם ורה צ’יביריאק היא הרוצחת.

כעבור מספר שנים של משפט מורכב וקשה, התאחדו יהודי כל העולם במאמץ למען בייליס, ביניהם אדמו”רים ורבנים, כולל האדמו”ר מליובאוויטש רבי שלום דובער שניאורסון ורבנים מרחבי ארה”ב.

אחד מהרבנים היה האדמור מצ’ורטקוב שבפגישה עם העו”ד המומחה מטעם ההגנה של בייליס, הרב יעקב מזא”ה, ציטט בפניו את מאמר חז”ל: “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”. והסביר, כי גוי נופל לצרה – הוא עומד בפני עצמו, ואילו כאשר יהודי נקלע לקושי כל העם עומד ומתגייס למענו כאדם אחד.

זו הכוונה ‘אתם קרויים אדם’ – כלומר בלשון יחיד.

המשפט נפתח שוב, ובמהלכו ביקש התובע להוכיח שהתלמוד היהודי מסית נגד הגויים ורואה בגוים יצורים נחותים. הראיה? מאמר חז”ל המוזכר: “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם”.

הרב מזא”ה ביקש את רשות הדיבור והציג את פירושו של הרבי – והוסיף: ההוכחה לאמיתותו של הפירוש עומדת לפנינו – “הנה כל יהודי העולם מגויסים למען בייליס אחד מרוסיה. אילו היה מדובר בגוי את מי זה היה מעניין מלבד את מכריו”?

בסופו של יום זוכה בייליס מאשמה, אבל מן המשפט ההיסטורי נותרה לנו אמת גדולה אחת: אנחנו קרויים אדם מאחר שכולנו עם אחד המגויס יחד זה לזה. לעם הזה יש סימנים, והראשון בהם הוא היותינו רחמנים.

כאשר יהודי מסוגל לעשות מעשה אכזר כל כך, הוא מתברר, לא מייצג לא את עמו ולא את עצמו, וכל שנותר לקוות הוא שמעשה זה לא יביא סכנה על ראשם של יהודים אחרים, ותאוות הנקם שפעפעה גם אצלינו בעקבות רצח שלשת הנערים, לא תתורגם למעשים אצל שכנינו.