כרטיס ה’חבר’ בבית שמש המזהה את חברי הקהילה כאלו שאינם מחוברים בדרך כל שהיא ל’פגעי הטכונולוגיה’, מוכיח עד כמה תושביה החרדיים של העיר חיים בתוך ‘בועה’, המנותקת לחלוטין ממה שבאמת מתרחש מתחת לפני השטח.
מהפכת “חבר” השואפת לקעקע את לגיטימיות האינטרנט והרשת החברתית בציבור החרדי על כל גווניו ופלגיו מעוררת תמיהות האם קברניטי הקמפיין והוגי הרעיון נוטלים בחשבון את מה שהמון חותמי מנשרי הקמפיין מלחששים רגע לאחר החתימה: ההצטרפות היא רק כדי לא לספוג נידוי חברתי, אך אין רצון או מחשבה אמיתית לזרוק את האייפון, או לשרוף אותו ברוב טקס והדר.
הקולות הללו כל כך גלויים ורמים, עד שהם מעלים את התחושה שראשי הציבור, וקברניטי פרויקקט “חבר” יוודעים ושומעים את מה שיודעים כולנו אך בוחרים להעדיף את שיטת בת היענה בנוסח ‘שמעתי אך בכל זאת נמשיך בקמפיין’.
דבר אחד הצליחו מארגני הקמפיין להשיג, צריך לומר: מיזם “חבר” שיצא לפועל בשבוע שעבר ברוב פאר וריקוד סוחף ברחובה של עיר, הוא לא פחות ממהלך גאוני שבא לקראת ציבור העובדים והמשוטטים לצורך עבודתם ברשתות הווטסאפ והמייל, כשלמעשה הוא נותן להם את התחושה כי הם ‘משלנו’ גם אם יש להם את כל הגד’טים העדכניים.
ומי לא היה רוצה להיות חלק אורגני מה”שלנו” הזה? מי לא היה כמה שילדיו ילמדו בבתי ספר של החסידות והסביבה האליטיסטית?
להתבונן לטווח ארוך
פרויקט ‘חבר’ דורש חתימה על מסמך דרקוני ובו סעיפים המבטיחים את הניתוק מן האינטרנט, שיגובה בחתימת רב העיר או החסידות, כך שאם חס ושלום יבואו שמועות ורינונים על אברך כלשהוא בדבר החזקת מכשיר משוקץ חרף חתימתו, ניתן יהיה מיד לפנות לרב החותם ולשאול לפשר השמועות.
אלא שבדומה למהפכת “הסלולאריים הכשרים” נדמה שגם כאן לא חשבו היזמים על הטווח הרחוק. בסיפור הטלפונים סגרו העסקנים באגרסיביות את כל האפשרויות, כולל את אופצית הודעות טקסט, וגרמו לזליגת אנשי שלומינו לעבר הווטסאפ (לפחות אז. היום כבר קשה להאמין שזה היה מונע). פעולה הדרגתית יותר של אותם עסקנים היתה מאפשרת לאנשים עובדים לרכוש את הסמארטפונים המסוננים כל אחד ורמת הסינון הראויה לו, כדרישת מקום העבודה, מה שהיה מונע את המצב הנוכחי בה חלקים גדולים בציבור החרדי מחזיקים מכשיר כשר בשביל מוסד החינוך, ומכשיר שאינו כשר לשימוש שוטף.
סיפורו של פרוייקט ‘חבר’ אנו שונה מן הבחינה הזו. כשיורדים לשטח ברמת הפרט ושואלים אנשים בשקט מה הם אומרים על המיזם והאם אתם הולכים לאכוף את הסעיפים שעליהם חתמו, התשובה הראשונית ללא היסוס היא: “הלוואי שאוכל, לצערי לא”. לתשובה הזו מוצמדת על פי רוב הבהרה קטנה “כמובן שאציית בפומבי, אבל מתחת לכרית ובין קירות ביתי, אמשיך להתנהג כמו פעם”.
הכללת כל הקהילות בבית שמש כולל האדוקות ביותר במיזם “חבר”, ללא הבדל, מתולדות אהרון ואנשי ירושלים ועד הציוניים יותר דוגמת בעלזא וויזניץ היא סוג של הצלחה, וקעקוע הלגיטימיות של אחזקת הסמארטפונים בריש גלי.
ועם זאת קשה להאמין שהמיזם יצליח לנתק באופן הרמטי ובטוח את חדירת הקידמה והאינטרנט למרחב המוגן של בית שמש. כדי לחסל את קליטת האינטרנט בכיס ובאנטנות הוויפיי הלא מסוננים הרבים ברחבי בית שמש – צריך משהו הרבה יותר חכם וחדשני. כרטיס, ויהיה חכם כל שיהיה – לא מספיק.