1.
אהבתי את כתבתה של שרה פרדס במשפחה, על מגמת ההוראה בסמינרים.
מתברר, שבמשרד החינוך לא ממש אוהבים את המגמה הזו, שבסופה לא תמיד ממתינות משרות לתלמידות (שוק ההוראה רווי, כלומר רווי עבור מי שאין לה פרוטקציה הולמת), ואם עד כה העניק המשרד הלוואות (המוחזרות באם לא מצאה התלמידה עבודה לפי תנאי המשרד, בפריפריה וכדומה) – הרי שלאחרונה הוא נמנע מלהעניקן.
בסמינרים מעדיפים לשמר את המגמות הללו (בשם האידישקייט, אבל יש הטוענים שהנימוקים האמיתיים שונים לחלוטין), וזועמים על המשרד. הם אפילו תולים את שורשי הפסקת העידוד של המגמות הללו בתקופתו של שי פירון מ’יש עתיד’ בשבתו על כס שר החינוך.
ח”כ אורי מקלב העלה השבוע שאילתה בנושא במליאת הכנסת. במשרד השיבו לו: “תקציב ההלוואות המותנות לשנת תשע”ח מוצה עד תום” ו”אין אפלייה לרעת המגזר החרדי”, אבל בהמשך הודה כי “משרדו פעל לצמצום היקף ההכשרה להוראה במגזר החרדי ולניתוב חלק גדול מהתלמידות להכשרה חלופית, בה ירכשו מקצוע בר השמה לעבודה, הנדרש הן למגזר החרדי והן לכלל המשק”.
התמיהה הגדולה שלי מקריאת הכתבה היא: מדוע לא פנתה הכתבת לקבלת תגובה מסגן השר החרדי, מאיר פרוש, שהוא ורק הוא אמור, בעצם, להיות מופקד על נושאים כמו אלו במשרד.
מדוע מקלב אמור לטפל בנושא, כשיש ל’יהדות התורה’ המאוחדת (מזמן כבר לא) סגן שר במשרה מלאה שאמור לטפל במצוקה? וכי הוא ‘עציץ’ במשרד?
2.
יפה ניתח יוסי אליטוב את המצב של מוישה ליאון, רגע אחרי הניצחון המזהיר בירושלים.
“המוקש הגדול מכולם הוא תיק התכנון והבנייה”, אבל בפעם האחרונה שהרעיון לחלק אותו לנתחים יצא מפי ליאון, “זה עלה לו בטריקת טלפון”.
ליאון עצמו, כך אליטוב, “מתקשה להשלים נפשית עם האפשרות שהחברים מהסיעה החסידית יהפכו לשותפים בכירים בקואליציה שלו. ‘האנשים האלה’, הוא אומר בשיחות סגורות, ‘שתו את דמי. שלוש פעמים הם ניסו למנוע ממני להפוך לראש העיר. הרי בהזדמנות הראשונה שהם יוכלו לגרש אותי מכיכר ספרא – הם יעשו את זה מבלי לחשוב פעמיים. אז למה אני צריך לתת להם כוח בעירייה?’
חבריו טוענים לו, אתה צודק, “אתה אולי מבין בכלכלה, אולי יש לך הבנה מסוימת בפוליטיקה, אבל בחרדים אתה מבין פחות. אתה לא עושה טובה לאגודת ישראל בכך שאתה מכניס אותם לקואליציה. אתה עושה טובה לעצמך, רק לעצמך. אם הם יהיו באופוזיציה – הם לא ינוחו יום אחד. הם ימררו את חייך הפוליטיים. עם הקמפיינים שהם יעשו נגדך בביטאונים של אגודת ישראל – לך תשכנע את הציבור החסידי שאתה לא רפורמי ולא מתיוון. יש להם ביד כלי תקשורת, חברי כנסת, חצרות. את כל התותחים יגייסו נגדך, ואתה תשאל את חייך הפוליטיים למות. בשביל מה אתה צריך את זה?”
פלונטר לא פשוט עבורו.
יתכן שבסופו של יום הוא יצטרך ליצור קואליציה “עם כולם ביחד: הטובים והפחות טובים, החברים והיריבים, הנורמליים והמטורללים”.
בהדגשה, על המטורללים. מי הם, יוסי?
3.
באותו נושא – הנה דבריו המעניינים של יעקב ריבלין, בעיתון המתחרה בקהילה:
ריבלין מספר שבפגישת אריה דרעי, יו”ר ש”ס, עם האדמו”ר מבעלזא, נכח גם נציג החצר בעיריית ירושלים, מיכל הלברשטאם. “לדברי גורמים בחצר, ביקר הלברשטאם בחריפות את היחס של ליאון ושותפיו לאגודת ישראל ודרש לשנות אותו”.
אומר ריבלין: “אם דבריו של הלברשטאם משקפים את הלך הרוחות גם אצל יתר שותפיו האגודאים, צריך לשאול אותם היכן הם חיים. על איזו השפלה בדיוק הם מדברים? האם לא על אותה השפלה שהם רצו להעביר את דגל התורה וש”ס במקרה וההימור שלהם על ברקוביץ היה עולה יפה?”
כל מילה.
4.
וכמו תמיד, ‘בין השורות’ מחמיא לכתבות שטח טובות.
הפעם הוא מצא אותה במגזין בקהילה: כתבתו של יצחק פלדמן, תחת הכותרת “ציר הפחד”.
“בלילה שאחרי היריות הקטלניות שפילחו את הצומת בעפרה, יצא יצחק פלדמן למסע על ציר הדמים של כביש 60. העיניים בלשו בפחד והלב פעם בעוצמה, אבל הנוסעים בטרמפיאדות לא מתכוונים לעצור”.
הנה קטעים, שרק מי שיצא לשטח, יכול להביאם: “בר אילן, רמת אשכול, ואז פסגת זאב וקצת אחר כך, אחרי המחסום, אתה על כביש 60. בתוך עשר דקות מהרגע שעלית עליו אתה מוצא את עצמך בצומת שבו נורו אתמול יהודים, מתוך רכב לבן שהגיע לכאן במטרה לרצוח. אבל עוד קודם לכן אתה עשוי לעבור דרך מוזרה. קרובה כל כך, אבל הכי רחוקה שיש. כשנוסעים נורים ביו”ש הלב מנסה להרגיע. ויש לו תירוצים, זה רחוק, וזה בכלל שם, ואנחנו פה. כי ככה הלב מגן על עצמו. בבטונדות ששומרות על המחשבות שעומדות בטרמפיאדות”.
הנה עוד קטע, שרק ירידה לשטח מולידה, ולא לפני שלקח איתו טרמפיסט.
הנה תיאורו של הנוסע המזדמן: “זקן עבות, מדובלל, נראה שלא סורק כמה חודשים, חוטי שערו עבים כחבלים ואזורי שיער הראש והסנטר אינם תחומים בגדר הפרדה של עור חלק. הגבות נראו כאילו מבקשות לעצור להן טרמפ משל עצמן (איזה סגנון, שאפו! נו, בטח ירושה מהסבתא הסופרת הדגולה), המעיל העבה שלבש, והכיפה שהצליחה בגודלה הענק לכסות חלקים נרחבים מהשטח המיוער, הציגו את תמונת המתנחל הקלישאתי, זה שנערים מספרים את עלילותיו בגבורה, חרדים נשמרים מהאידיאולוגיה המורכבת שלו, ושמאלנים רועדים מפניו”.
כששאל אותו למה הוא מעז לנסוע בטרמפים (“מאיפה אתה יודע שאתה בידיים טובות?”) הוא השיב, שאין כל אפשרות אחרת. אוטובוס? “עד שיבוא האוטובוס כבר יגיע המשיח”…
טוב, מקסים, פשוט מקסים, אחיין מוכשר.
5.
תראו איזה הבדל יש בין כשאתה שבועון, שאינך מחויב רשמית לשום מפלגה, אפילו לא לעומד בראש הממשלה, לבין כשאתה שבועון מפלגתי, המזוהה עם מפלגה בקואליציה.
כך, תמצאו במשפחה כותרת שער ראשית המבשרת על ‘גזירת המחיה’: “הממשלה הבטיחה להילחם ביוקר המחיה, אבל החל מתחילת השנה האזרחית הבאה נשלם הרבה יותר בכל תחום: החשמל יזנק, מחיר הארנונה ימריא ומצרכי המזון יתייקרו משמעותית”.
לעומתו, בהדרך, ביטאונה של מפלגת ש”ס, תמצאו את אותה בשורה מוצנעת בחלקו התחתון של עמוד השער, ובמילים פחות בומבסטיות. “עלייה דרסטית במחירי החשמל המים והמזון”. זהו. ובכותרת המשנה, יש אפילו משפט מסתייג: “במקביל, הממשלה תעביר 950 מיליון שקל לירושלים”. כלומר, העברה תקציבית מכאן לכאן, לא נורא.
יחי ההבדל.
6.
יתירה מכך. בטור מיוחד תוכלו למצוא הגנה מרשימה לראש הממשלה.
הנה טורו של שמעון ליברטי העורך, טור מרתק.
“אי שם במרומי אחד מהמגדלים התל אביבים יושב לו אדם ישן, ומגרד בזקנו שגם הוא כבר לא כל כך חדש. יושב וחושב היכן נעלמה האהדה הגדולה שפעם, מזמן, במילניום הקודם, הייתה כלפיו.
איך הוא, שהיה התקווה הגדולה של מחנה השמאל, איך הוא האיש החכם כל כך, החייל המעוטר בצה”ל, הפך לראש הממשלה הכושל ביותר בעל תקופת הכהונה הקצרה ביותר. איך הוא נדחק מכל מעגל השפעה, הפך כל אוהב לאויב, וכל תומך ליריב מר, ונשאר פחות או יותר עם עצמו.
אבל ברוך ה’ תרופת פלא יש נגד חוסר רלוונטיות. תרופה שהופכת כל ‘לשעבר’ כושל לתקווה רעננה ונוצצת. תרופה ושמה ‘לתקוף את נתניהו'”.
נדלג, ונגיע למשפט מעניין: “ברק רק שוכח שמי שיש לו חמאה על הראש מוטב לו שלא יצא לשמש. בפרט אם הוא גר כל כך קרוב לשמש. את בחירתו בבחירות תשנ”ט חייב ברק לא מעט לסדרת פעולות בעייתיות בלשון המעטה, שחלקן באו לידי ביטוי בפרשת העמותות ממנה נלחץ (התכוונת ל’נחלץ’ מן הסתם – ש’ ר’) בשתיקת מקורביו ובעור שיניו”.
כלומר, “הוא הדמות הראויה למתוח ביקורת? הוא האדם המתאים לתקוף? אם זה כל מה שיש לשמאל להציע – נתניהו יכול להיות רגוע בדרך לקדנציה רביעית ברציפות”.
וזה מה שיפה בהם, בביטאונים מפלגתיים. תהיו בטוחים, שאם נתניהו יחליט על ממשלה באה ‘נטולת חרדים’, המאמרים בהדרך יהיו שונים בתכלית. לפי החיוכים שהרעיפו השבוע הוא ויאיר לפיד זה על זה, היכונו…
7.
אהבתי את כתבתו של שלומי זייבלד ב’יום ליום’, על הפקקים בציר המוליך למודיעין עילית.
“פעם הייתה מודיעין עילית עיר קטנה, היום כמעט שמונים אלף איש מתגוררים בה. אך כביש הגישה לא הורחב ונשאר בדיוק כמו בימי ההתחלה”.
“כמעט שנתיים חלפו מאז ההודעה החגיגית שהוציא משרד התחבורה ולפיה במסגרת פרויקט בהיקף של מיליארדי שקלים ישפצו וישדרגו כבישים ברחבי יהודה ושומרון, וביניהם כביש הגישה היחיד המוביל לעיר החרדית מודיעין עילית, עד שהגיעה השבוע פרה שהזכירה לכולנו כי הצהרות לחוד ומעשים לחוד”.
המדובר הוא בתאונה במהלכה פרה שרצה לעבר כלי רכב בכביש 446, “הכביש היחיד המוביל למודיעין עילית, התנגשה בשני כלי רכב שעברו במקום”.
הפקק האיום החל.
וזה עוד לפני בעיית הפקק היומיומי בו נתקלים התושבים בכל בוקר ובכל ערב, פקק שנוצר בשל העובדה שיש לה לעיר כביש גישה אחד בלבד, “כביש צר בעל נתיב בודד לכל צד לאורך מרבית הכביש”.
הכותב מפנה אצבע מאשימה אל כיכר חשמונאים – ככר בכניסה ליישוב הדתי הממוקם סמוך למודיעין עלית – שהאטה את קצב הנסיעה. ככל הזכור לי, הפקקים היו ‘מכה’ עוד הרבה לפני בניית הכיכר.
אבל אין ספק שעצם הצפת הנושא חשובה.
8.
ככשליחי חב”ד מקורבים כל כך לנשיא האמריקני דונאלד טראמפ, אך טבעי הוא שסיפורים בלעדיים יצוצו דווקא בשבועון כפר חב”ד.
“המאבטחים האמריקאים הקשוחים לא ממש הבינו מה קורה, כשהרב אברהם פרידמן משלוחי הרבי בפלורידה החל לברך את הנשיא האמריקני, בעוד טראמפ מצידו עוצם את עיניו”, מתאר חיים גיל.
“זה קרה מיד אחרי הדלקת נר חנוכה בבית הלבן, שבה כובד הרב פרידמן”. בשיחה לעיתון הוא משחזר את קורות ההדלקה.
הנה הפתיח, המרגש: “מאדו פולק מעולם לא פגשה את הנשיא טראמפ בבית הלבן. היא גם לא תפגוש אותו לעולם. היו לה חלומות גדולים ולא מן הנמנע שאחד מהם כלל גם את וושינגטון, את גבעת הקפיטול ואולי אפילו את הבית הלבן. אבל.. מאדו כבר לא תגשים אותם ואף לא תחלום עוד. מאדו קבורה היום בבית החיים של חב”ד בדרום פלורידה. היא נרצחה לפני עשרה חודשים בבית הספר שלה בעיירה שלווה פארקלנד בידי רוצח מתועב…
“בשבוע שעבר, באחד מימי החנוכה, עמדו הוריה ואחיה של מאדו בבית הלבן, לצד נשיא ארה”ב ורעייתו, והדליקו עם השליח בעיירה הסמוכה – קורל ספרינגס – את נרות החנוכה…השליח, הרב אברהם פרידמן אף נשא דברים”.
השליח מספר כי לפני עשרה חודשים, מיד לאחר הטבח, פנו כל השלוחים באזור לסייע למשפחות הנרצחים. “לטקס הלוויה שלה בא גם המושל ריק סקוט והיות שידעתי שאנדרו, אבא שלה, רוצה מאד לדבר עם הנשיא, ביקשתי מהמושל שיסייע בעניין. המושל נתן לי את מספר הטלפון האישי שלו והבטיח לי שהנושא יטופל”. ואכן, משפחת פולק הוזמנה לפגישה לבית הלבן.
בתום הטקס ניגש השליח שהוא גם כהן לנשיא, ואמר לו “שיש לו את הזכות לברך בשם הקב”ה. הוא עצם את עיניו הרים את ידיו ואמר את מילות הברכה עם ההסבר באנגלית. בכל אותה עת היו עיניו של הנשיא עצומות לאות כבוד”.
בהחלט מרגש!
9.
וקצת על מה שקורה בתוך הליכוד, בטורו הפוליטי ‘מקור נאמן’ של אריה זיסמן ביתד נאמן.
כידוע לכל, ראש הממשלה נתניהו מחזיק כיום בידיו לא פחות מ-4 תיקים – בטחון, חוץ, בריאות וקליטה. בקרוב הוא מתכוון לעשות סבב חלוקה, מה שיגרור כאבי ראש לא פשוטים בתוך הליכוד.
“גדעון סער נחשב לאויבו של נתניהו. ראש הממשלה סימן אותו כמי שמבקש לחתור תחתיו. ‘חוק גדעון סער’ שאושר השבוע בכנסת, מגיע בדיוק לצורך עצירתו של סער. כדי לעצור את סער מלהתמודד בעתיד נגדו, צריך נתניהו למצוא את האויב הראשי שלו (של סער). מדובר בשר התחבורה ישראל כץ, המשמש כיו”ר מזכירות הסיעה. גם כץ מבקש בעתיד להתמודד על ירושת נתניהו והוא מזהה (הפעם בצדק) בסער את יריבו העיקרי.
אם כץ ימונה לשר החוץ, יהיה זה תמורת דיל שקט עם נתניהו. נתניהו נותן לכץ את משרד החוץ, ומקבל ממנו את דחיקת סער מכל מוקדי ההשפעה. הנה אפוא הסיבה מדוע שטייניץ לא יזכה בתפקיד שר החוץ. ‘הכול בגלל סער’.
באם כץ ימונה לשר החוץ, ימשיך משחק הכיסאות להסתובב ומשרד התחבורה יתפנה…מי שיכולים לרצות בתיק הזה הם השרים יריב לוין ומירי רגב. גם שמו של השר גלעד ארדן אפשרי, בפרט לאחר הכישלונות האחרונים שלו במשרד לבטחון פנים בכל הקשור למינוי מפכ”ל.
כמו כן יש את תיק הקליטה שנתניהו יעביר מידו, וככל הנראה תזכה בו סגנית שר החוץ, ח”כ חוטובלי, המכהנת זה עשור בכנסת”.
תיאוריות בהחלט מעניינות.
10.
האם יעקב רבלין, הפרשן הפוליטי של בקהילה, מנצל פה ושם את בורותו של ‘המבקר’ מטעם הוועדה הרוחנית של העיתון, כדי להשחיל משפטים משירים והמנונים שלא בדיוק משוררים בבתי המדרש?
בטורו השבוע על בית שמש, כתב ריבלין את המשפט הבא: “כי שקט הוא רפש טבול בדם בדם ובנפש”.
מי שמכיר את המנון בית”ר, אותו כתב זאב ז’בוטינסקי, יודע מהיכן נלקחה השורה…
