עם התפרצות מחלת החצבת בישראל, נכנסו מספר רבני קהילות ורבני ערים אל הגר”מ שטרנבוך, כדי לקבל הכרעה במספר שאלות הלכתיות הנוגעות להגדרת מחלת החצבת בהלכה – כאשר בעיקר ביקשו לדעת אם יש לדון את ההתפרצות הנוכחית כ’פיקוח נפש’ על כל השלכותיה ההלכתיות של הגדרה זו.
בנוסף אף נכנסו בימים האחרונים מנהלי ת”תים לשאול – האם ילד שהוריו אינם מסכימים לחסן אותו רשאי להמשיך ללמוד בתלמוד תורה, או שיש להגדירו כמזיק וכמסוכן לכלל הציבור, ואין להניח לו להיכנס ללמוד בתלמוד תורה, כל זמן שלא חוסן.
לאחר שנועד עם רופאים, כתב הגר”מ מכתב הלכתי ארוך ומנומק, המתפרס על פני שלושה עמודים.
במכתבו, המתבסס על הנתונים שהציגו בפניו הרופאים בעניין התפרצות החמורה של מחלת החצבת ואחוזי התמותה והסיכונים של המחלה, הוא מכריע כי יש לדון את ההתפרצות הנוכחית כ’פיקוח נפש’ על כל המשתמע מכך בהלכה.
בהמשך דבריו התייחס לאותם החוששים כי החיסונים עצמם מסוכנים להזיק לילדים: “ואף על פי שיש כמה רופאים יחידים הטוענים שהחיסון עלול להזיק לילד, אבל כיון דרובא דרובא דהרופאים סוברים שאין החיסון מזיק כלל, אין לחוש למיעוטא דמיעוטא דרופאים האומרים שהחיסון מזיק, ולכן נראה פשוט שאין האב בעלים למנוע מבנו החיסון ולהכניסו בכך לפיקוח נפש לדעת רוב הרופאים.. שהרי על ידי שמונע מבנו החיסון גורם להתפשטות המחלה לא רק אצל בנו אלא גם אצל אחרים שעלולים להידבק מבנו”.
לאחר דיון נרחב בענייני רוב רופאים בהלכה, הכריע בשאלת מנהלי הת”תים: “ונראה עוד, שיש זכות להורי הילדים המחוסנים לדרוש שאותם הילדים שאינם מחוסנים לא ייכנסו ללמוד בתלמוד תורה יחד עם בנם, שהרי כידוע מחלה זו מדבקת ביותר, והחיסון עצמו אינו מועיל למנוע לגמרי חשש הידבקות, ואין זכות לילדים שאינם מחוסנים להזיק לילדים המחוסנים ולהכניסם לחשש הידבקות במחלה”.
בדבריו הוסיף הגאב”ד, כי אותם הנמנעים מלהתחסן מחללים שם שמים: “ומה גם שיש בזה חילול ה’ שנותנים יד למינים ולפושעים ללעוג על החרדים שהמחלה מתפרצת דווקא אצלם, ולטעון שהדת שלנו אינם חוששים לפיקוח נפש, בשעה שהאמת היא להפך – שתורתינו הקדושה חוששת לכל נדנוד חשש פיקוח נפש”.
בהכרעת ההלכה למעשה הוא כותב: “סוף דבר כיון שהוכח שהחיסון מועיל למנוע התפשטות המחלה, מוטל על כל אב לחסן את בניו למנוע התפשטות המחלה – וכדין תורה ללכת אחר רוב המומחים, וכל שכן כאן דדעת רובא דרובא דרופאים ודעת משרד הבריאות שיש לחסן, וכמו כן רשאים הנהלת התלמודי תורה לדרוש שהילדים שלא חוסנו לא ייכנסו ללמוד בתלמוד תורה.
“וכל דברינו כאן הם בהנוגע לארץ ישראל, אבל במה שנוגע לאמריקה ידונו הרבנים והאדמורי”ם שם, וישמעו דעת הרופאים ויחליטו דין תורה, וכוונתם רק לשם שמים לבירור ההלכה ויהא להם סייעתא דשמיא, ושומר מצווה לשמוע דברי חכמים לא ידע דבר רע”.