1.
בשבת האחרונה הייתה לי הזכות להתפלל שחרית בכותל המערבי. בדרך, בשער יפו, פגשתי יהודי שגם לו הייתה הזכות להתפלל שם, ותפילתו אף נענתה: משה ליאון.
אמרתי לו בחיוך שאין לי מושג מה התוכניות שלו, למקרה שחלילה לא ינצח ביום שלישי, אבל אני במקרה שכזה – איאלץ כנראה לעבור לגבעתיים.
זה היה בדיוק שבוע אחרי שהעזתי לפרסם כאן את הטור שעסק ביתרונות של ליאון לעומת ברקוביץ’. למרות שהדברים נכתבו בנימוס ואפילו מתוך חיבה אישית לברקוביץ’, הנחתי שהם יעצבנו את אנשי הקמפיין שלו, כי מה לעשות, השורה התחתונה לא טובה למועמד שהם מקדמים.
אבל לא הבנתי שכל הפייסבוק הוא הקמפיין של ברקוביץ’. שכל העיתונאים הם הקמפיין של ברקוביץ’. ואני לא מדבר פה על ה”תשקורת”, אני מדבר על עיתונאים בסדר, אנשי “הטובים לתקשורת”, עם הדעות הנכונות בדרך כלל, עד שזה מגיע למועמדות של משה ליאון.
יותר מזה. מדובר באנשים שבכל נושא מסתכלים במבט ביקורתי על העיתונות ותוקפים אותה על השמאלנות החד צדדית שלה, על האנטי-יהדות החד צדדית שלה, ופתאום הם עשו למשה ליאון ולתומכיו בתקשורת (סליחה, “לתומכו בתקשורת”. היה לו רק תומך אחד, אני) את מה שהם תמיד מזדעזעים שעושים לימין. אבל ממש. אחד לאחד, כל התסמינים. כאילו אין פה שתי דעות לגיטימיות.
ממש כמו התקשורת האמריקנית שהמליכה את הילרי והיתה מנותקת לגמרי מהעם שרצה את טראמפ, ממש כמו התקשורת הישראלית שהמליכה את בוז’י וגילתה בקלפי שכולם הצביעו ביבי.
2.
מה בעצם כתבתי בטור ההוא?
דברי הערצה לליאון הגדול, ממשה עד משה לא קם כמשה? ממש לא. אני לא מעריץ שלו. בסך הכול טענתי שיש פה בועה שאף אחד לא מעז לנפץ. שהברקוביץ’ עירום. שהוא בחור באמת נחמד אבל לא בשל, לא בעל ניסיון מקצועי שמאפשר לו לנהל תקציב של מיליארדים. זה הכול.
אתם לא מבינים איזו התנפלות הייתה עליי: במייל (דוגמה קטנה לסגנון: “אף פעם לא הערכתי אותך. אומנם אני מקשיב לך בתוכנית בגלצ אבל זה רק בגלל אשתך, אלא שהשבוע בטור שלך באמת שברת שיאים…”), בטוקבקים (“למה אתה מזלזל בגיל הצעיר של ברקוביץ’? להפך, זה יתרון. עיין ערך אובמה”. שאני אבין, אובמה הוא דוגמה לניהול טוב?), בשמחה משפחתית (“מזל טוב. תגיד, מה קרה לך? מכולם החלטת לתמוך דווקא במשה ליאון?!”), בטורים בעיתונים (“הצביעות הגדולה ביותר מתבטאת במאמר שפרסם ידידיה מאיר בשבועון ‘בשבע'”, כתב אמנון לורד ב’ישראל היום’, “הוא הציג את ברקוביץ’ כמי שהיה בסך הכול יו”ר ועדת התרבות, לעומת הרקורד ה’עשיר’ של ליאון – מנכ”ל משרד ראש הממשלה, רואה חשבון וכו’ וכו’. במקום שכולנו נבין שזה רקורד שיכול לאפשר ספקולציות נדל”ן מושחתות, יש מי שמנסים למכור את ליאון כבעל ניסיון”. אתם קולטים? כל מידה טובה שיש בליאון היא “ספקולציה לשחיתות”), בפינות בטלוויזיה (מישהי דיברה שם על ה”טור המביך בעיתון החרד”לי ‘בשבע'”. אגב את המילה “חרד”לי” היא ביטאה בסלידה, משל היא מדברת על מחלה מדבקת. חוסנתם כבר נגד חרד”לת?), ובעיקר, כאמור, בשיחות נזיפה מקולגות.
קולגות שבעודם נוזפים בי, פרסמו הם עצמם עוד ועוד מאמרי תמיכה, סטטוסים וציוצים נלהבים שבהם עודדו את הקהל להציל את העיר. רבים מהם דרשו בשיא הרצינות שאגלה להם כמה כסף ליאון שילם לי. חייב להיות ככה. אחרת, איך אני בעדו ולא בעד ברקוביץ’?
ובכן, ליאון לא שילם לי, אבל אני מקווה ומאמין שהוא עוד ישלם בגדול. בתשלומים. בחמש שנים של ניהול מוצלח של העיר הזאת. הוא לא יהיה מושלם, הוא מן הסתם יעשה גם טעויות, אבל היי – אנחנו אחרי עשר שנות ברקת.
3.
אז למה ליאון לא לגיטימי בעיניכם? בגלל דרעי וליברמן? האמת, גם לי מפריע החיבור המוזר הזה. לא מתחבר ל”ברית האחים” הזאת בכלל. למרות שאפשר למצוא גם משהו חיובי בקרבה הזאת.
אני שמח שראש העיר שלי נמצא בקשר טוב עם שר הפנים של מדינת ישראל (ואגב עם עוד רבים משרי הממשלה שהמליצו להצביע לו – ארדן, גילה גמליאל, הנגבי, לוין ועוד) ולא יהיה עסוק, כמו קודמו, בניסיונות נואשים לקושש כסף משר האוצר.
אבל נדמה לי שהבעיה שלכם עם ליאון היא לא רק דרעי. הנה התזה שלי: כנראה שהחברה הישראלית עדיין נגועה בקורט גזענות. אני מדבר עכשיו פחות על אפליית המזרחיים, ויותר על העדפת האשכנזים. העדפת אשכנזים “נכונים”. אתם יודעים, כאלה שנראים ומדברים כמו עופר ברקוביץ’.
אצל בני כל העדות יש מין הערכה כזאת, כבוד, פרסטיז’, לאנשים עם “המראה הנכון”. ואולי במקום להתפתל בהסברים בואו נדבר בדוגמאות, בסדר?
קחו למשל את ציפי לבני. הרי בשנים האחרונות היא אומרת דברים מגוחכים. תלושים מהמציאות. תלושים מעצמה. בכלל, כל ההתנהלות האופורטוניסטית שלה, המעבר בין מפלגות, שינויי הדעות, היו אמורים להפוך אותה לבדיחה פוליטית. אבל לא, לא יעזור. עדיין יש לה יוקרה כזאת בדעת הקהל. משהו בתדמית שלה נשאר, משום מה, נקי. את הבדיחות והלעג ישמרו למירי רגב. רגב פתטית, לבני היא “נכונה”. היא לא קיצונית, היא קונצנזוס, היא מרכז.
עוד דוגמה? שמעון פרס המנוח. הוא נשאר “איש חזון”, “מגדלור של שפיות” ו”אי של תבונה”. ממש זקן השבט, זה קנה חוכמה, למרות כל כך הרבה טעויות והזיות. טוב, מה אני רוצה ממנו? האיש כבר בעולם שכולו אמת טהורה, בלי מיתוג. אז בואו נחזור לליאון.
כעיתונאי יצא לי לפגוש אותו כשרץ בפעם הקודמת. ההתרשמות שלי מהתוכניות שלו לעיר, ובאופן כללי מהאיש, הייתה טובה לאין ערוך ממה שחוויתי בפגישה עם ברקת שבוע קודם לכן. אני זוכר שיצאתי מהקפה עם ליאון, לפני כחמש שנים, ובימים הספורים שנותרו עד הבחירות ניסיתי לשתף מצביעים פוטנציאליים באבחנה שלי. אז עדיין לא העזתי לכתוב את זה בעיתון, רק סיפרתי לכמה חברים על מסקנותיי המרעישות מהשיחה עם שני המועמדים.
לא היה על מה לדבר. אנשים חשבו שאני הזוי. יש לנו פה איש הייטק, בוגר צנחנים, רץ מרתון, מלח הארץ כזה, רזה, ואתה הולך להמליך עלינו איזה “עסקן”? ההצבעה לליאון בכלל לא הייתה אופציה מבחינתם. כדאי לבדוק אם לא מקנן בתוכנו איזה שד עדתי קטן, שלא בוחן את התוכן אלא מכור לתדמית, והשילוש הזה של אשכנזי-חילוני-חתיך עושה לו את זה.
4.
הבחירות בירושלים היו כל כך מרתקות. יש כל כך הרבה מה לומר עליהן. נראה לי שמישהו צריך לארגן יום עיון, אפילו כמה, כדי לעסוק בזוויות השונות של הבחירות בעיר המיוחדת הזאת. אבל אני רוצה להתייחס בקצרה לשלושה מגזרים.
נתחיל בציונות הדתית. דוגרי, אני באמת לא מבין איך מגזר שסופר כיפות, שמתגאה כל כך בכל חובש כיפה סרוגה, או אפילו חובש כיפה לשעבר, שממונה לתפקיד זניח במס רכוש, מכחיש כל קשר עם משה ליאון. פשוט מתנכר אליו.
מהי ציונות דתית אם לא ליאון? בוגר צייטלין, בוגר הרבנות הצבאית, בוגר בר אילן, שכל ילדיו ונכדיו למדו ולומדים במוסדות הציונות הדתית. איך אתם נותנים לדרעי להרוס לכם את השמחה על ה”סרוג” שנבחר השבוע לאחד התפקידים הבכירים במדינה?
בהתנהלות נכונה, בנט היה יכול להיות שם ביום שלישי בלילה על במת הניצחון, מכריז שליאון זה אח. במקום זה, חגית משה שתמכה אידיאולוגית בליאון, תוך ויתור על הצעות מפליגות ביותר מברקוביץ’, פשוט כי הבינה במהלך המו”מ איתו כמה הוא מסוכן לערכי הציונות הדתית – זכתה למתקפה ולבוז.
ומכאן לחרדים. כשאני רואה את מה שקורה במפלגות החרדיות, אני יכול להבין מאיפה באה ההתלהבות מהפוליטיקה מהסוג שעושה ברקוביץ’. האמת? הוא הביא איתו תחושה אותנטית של רצון לשינוי, של רצון לטוב (רק מה לעשות שבמקרים רבים, מה שאצל ברקוביץ’ נקרא “טוב” אצלנו נקרא “חילול שבת”. נדמה לי שרבים התבלבלו בעניין הזה), הוא הביא רוח רעננה וצעירה.
אז למי יש חשק להזדהות עם מפלגות כה מפולגות ומסוכסכות? ועוד על מה? כל פרשן פוליטי שרצה להרגיש חכם השבוע, דיבר על המחלוקת ההיסטורית בת מאתיים השנים בין תלמידי הגאון מווילנה לתלמידי הבעל שם טוב שחזרה והתלקחה במלוא עוזה בבחירות האלה. שטויות. המחלוקת הזאת נגמרה מזמן.
כמובן שיש הבדלים בין צורת החיים החסידית לזאת הליטאית, אבל לא קיימת שום יריבות, היום כל אחד לוקח את הטוב מהשני. לכו בשבוע הבא לאירועי י”ט כסלו של חב”ד בבנייני האומה ותראו כמה “מתנגדים” באים לשם בהתלהבות. אין שום סיבה אידיאולוגית אמיתית לריצה פוליטית נפרדת. כל הפיצולים האלה הם רק בגלל מאבקי אגו וכוח שרבים מהבוחרים החרדים, בעיקר הצעירים, פשוט מאסו בהם.
אני מבין ללבם, אבל מכאן ועד להחליף את הקפוטה בחולצת טריקו צהובה של ‘התעוררות’, לרקוד במטה חצי לילה ובסוף להתאבל על זה שהאדמו”ר שלנו עופר לא ינהיג את ירושלים עד ביאת גואל צדק?
ואגב, אם לפיד עקב אחרי מה שקרה בירושלים הוא בטח נשם לרווחה. יש לו סיכוי מצוין להיבחר לראשות הממשלה, ועוד בקולות דתיים וחרדיים רבים.
לפיד מאוד מזכיר לי את ברקוביץ’ בכמה דברים. קודם כול שניהם נחמדים מאוד, וגם נראים טוב, ומדברים יפה, אבל לא בדיוק מביאים איתם קבלות של עשייה. שניהם קופצים מעל הפופיק, איש איש ופופיקו.
לפיד הרי חושב שהוא כבר ראוי להיות ראש ממשלה. והעיקר: הדרך הפוליטית של שניהם דומה. אותו שטיק. שניהם הקימו מפלגה (‘יש עתיד’, ‘התעוררות’) מגה-חילונית-שמאלנית-ליברלית, ותוך כדי תנועה הבינו שכדי להרחיב את מעגל הבוחרים, צריך להפוך למפלגת צו-פיוס כזאת, שמחברת בין “כולם”. והזיכרון של הציבור, מתברר, קצר מאוד.
חסידים צעירים הביטו השבוע בברקוביץ’ במבט מצועף, כאילו מצאו אבא. אם כך שכחו לברקוביץ’ את המאבק לפתיחת הסינמה סיטי ומוקדי בילוי נוספים בשבת, את התייצבותו לצד סיעת מרצ בכל הבג”צים בנושאי דת, את פעילותו נגד מופע פיוטים בעשרת ימי תשובה כי אין בו פייטנית (!) או אפילו את מלחמתו, רק לפני כשנה, במערכת הכריזה החביבה שמשמיעה שירים בכניסת השבת בגילה, סביר בהחלט שישכחו ללפיד דברים חמורים הרבה יותר.
5.
ולסיום, החילונים (אלה מביניהם שלא בחרו בליאון). עצוב לי שאתם עצובים. באמת. אני גם מקווה שתוך זמן קצר הדי הקמפיינים ישככו, ואף אחד לא ירגיש שהעיר “נכבשה”. ירושלים לא נפלה.
יש בירושלים אוכלוסייה מגוונת, כל מגזר והצרכים שלו, כל שכונה והצרכים שלה, ואני מקווה שעכשיו, כשהעירייה תשקיע קצת פחות כסף במרוצי פורמולה ובמרתונים, תושבי העיר יקבלו שירותים נאותים יותר, כך שכל אחד ירגיש יותר טוב בעיר, ובעיקר יותר נקי.
אתה שומע, אדוני ראש העיר? אין ירושלמי – חרדי, חילוני, ארמני – שלא יאהב אותך אם תפתור את העניין הדחוף ביותר, הניקיון, בקדנציה הנוכחית.
טוב, אולי מגזר אחד: חתולי ירושלים.