ב-2:00 בלילה שעטתי ברחוב, לצפות בחגיגת העצמאות של ‘דגל’ I טור מיוחד

1.

איפשהו, לקראת השעה 2:00 בלילה של יום שלישי, שעטתי ברחובות ירושלים, בואכה רחוב כנפי נשרים. כבר ברחובות הסמוכים הבנתי שמשהו מאד משמעותי קורה כאן בעיר הקודש, בלילה הקפוא הזה, מוצאי יום הבחירות.

נחל אדם, שחור לבן, נהר לכיוון, צועד קילומטרים ברגל, ולו בכדי לזכות ולראות את מראות הניצחון.

אם לפני שבועיים חגג הציבור של ‘דגל’ הירושלמית ניצחון מקומי,  את הפיכתו ל’ילד גדול’, כזה שיכול לפסוע בכוחות עצמו, בלי שהגננת תקציב לו שליש מתוך מכסת ה-40-60, הלילה הזה התקבעה העובדה. זהו, הציבור הליטאי גדול ‘בזכות עצמו’. שוב אינו זקוק להיסמך על שולחן אחרים.

“תחפשי שטיבל אחד של גור שנמצא בקראוון”, צעק בחור מבעד לשפופרת הטלפון הסלולרי שלי. “אנחנו קבוצת אברכים שנאלצת להתפלל בקראוון כל שבת. למה? סתם כי אנחנו שייכים ל’דגל’. סתם כי היא סומנה כ’קטנה'”.

עכשיו יכולתי לראות את נהר האדם הזה זורם, מתלהב. פה ושם לכד מבטי קבוצות בחורים, שפשוט נעמדו באמצע הכביש – ורקדו מאושר.

ממול לאולם ‘שירת ירושלים’, שם נערכה החגיגה הגדולה, שכן כל היום הזה המטה של ‘דגל’. על המדרכה, למטה, נערמו טונות של ניירת, רובה דפי הצבעה בקלפי. דרכתי עליהם, מוחצת אותם בנעליי, תוך שאני שומעת את הקולות הבוקעים מתוך האולם. שאגות של שמחה. יכולת למשש את הצהלה באוויר.

על גדרות האבן התגודדו קבוצות-קבוצות של צעירים. מישהו אילתר רמקולים וזמרים מטעם עצמם החלו לשורר שירים שבכולם נשזרו המילים “מוישה ליאון”.

“יכולים להגיד עליו מה שרוצים, אני מכיר אותו אישית”, אמר לי בכיר ב’דגל’. “הוא יותר דתי מהרבה מזוקנים ושחורים. הוא מקפיד. הוא לומד. ומעל לכל – הוא בן אדם”.

המון אדם נותר מחוץ לדלתות. האולם אינו יכול להכיל את כולם.

הייתם צריכים לראות את פעילי ‘דגל’, אלה שבסתם יום של חול מסתובבים בכנסת בפנים רציניות. אבל הלילה הזה הם פשוט זרחו מאושר. העיניים זהרו, הפנים הזיעו משעות של ריקודים, הגוף היה מותש משבועות ארוכים סביב המבצע הענק הזה של כיבוש עיר הבירה והקדושה.

“בשמונה וחצי בבוקר אנחנו צריכים להיות חזרה בכנסת. דיון בוועדת הכספים”, מלמלו.

2.

רק כמה שעות קודם לכן, שררה מועקה גדולה.

“חוזרים הביתה”, דיווחה לי קבוצת בחורי ישיבה מבני ברק, שעשתה את יום הבחירות בירושלים. “סגרנו את הגמרות, הגענו כדי להציל את עיר הקודש”, הסבירו יום קודם.

ב-22:00 בלילה, אחרי סגירת הקלפיות, הם עמדו מחוץ למטה המרכזי, כאן בכנפי נשרים, וצפו במסך הענק ועליו התוצאות. מרגע לרגע היאוש כרסם בהם. “ברקוביץ לוקח”, מלמלו לעצמם.

“וברגעים האלו, מה שצף ועלה במוחנו היא תמונתו של הגר”ח קנייבסקי, שלמרות גילו המופלג הגיע אתמול לכותל להתחנן שיהודי שומר שבת יקח את ראשות העיר, והנה, הוא יתאכזב הלילה הזה”.

“כן, אנחנו חשבנו על חכם שלום, אבל חשבנו אותו דבר”, אמרה קבוצת בחורים מישיבה ספרדית. כל-כך חימם את הלב לראות את האחדות הזו, אשכנזים וספרדים, ממוקדים מטרה אחת – לקדש שם שמים, לציית לרבותיהם.

“באיזה שלב הבנו שנגמר הסיפור”, סיפרו הבחורים מבני ברק, “לא היה שום היתר להמשיך לשהות כאן, אז פסענו קילומטרים עד לתחנה הסמוכה, בדרך לבני ברק, חזרה אל היכל הישיבה. לקראת הבחירות הרבה מאיתנו כבר היו עם פלאפונים (כשרים, כמובן, אבל ביום-יום גם אלו אסורים בישיבה – ש.ר.). איפשהו, לקראת נתב”ג, אנחנו מקבלים טלפון. חבר, שהצליח להתעדכן, שאג: ‘מהפך’. לא תאמיני, ירדנו בבני ברק, רק כדי לחצות את הכביש אל התחנה המוליכה… חזרה לירושלים. והנה אנחנו פה”.

לקראת חצות, החלו גם באולם ‘שירת ירושלים’ להפנים את המהפך. מעגלים נפתחו, ריקודים סוערים יצאו לדרך. “רבינו זעק בקול גדול, אין שום ייאוש אין שום ייאוש, אין שום ייאוש בעולם כלל”, שרו.

“רבינו”, למי שלא מכיר, היא מילת הקוד הליטאית בישיבות הדגל של מרן הגראי”ל שטינמן זצ”ל. רבינו היא מילה שמקפלת בתוכה את כל הכמיהה והגעגועים, את כל הרצון העז ללכת בדרכיו. זה כמו ה”מרן הרבובדיה” אצל עדות המזרח.

אז רבינו זעק, אין שום ייאוש. הקור הירושלמי כבר לא חדר, נמוג עם השמחה.

 3. 

מול ההמון החוגג נזכרתי בסיפורים של זקני חליסה, כשהיו מתארים באוזני את היום בו הוקמה המדינה. איך המון אדם שעט ברחובות, ופשוט פצח בריקודים. בלילה הזה, כשעמדתי ברחוב כנפי נשרים, מנסה לגעת באווירה המחושמלת, עלתה בי התובנה כי זהו ליל העצמאות האמיתי של הציבור הליטאי.

אני עוד זוכרת את תשמ”ט, התקופה בה הוקמה ‘דגל התורה’. אבי כיהן כיו”ר התנועה בקרית אתא, ועקבתי בעניין רב אחרי הניסיון של הציבור הליטאי, שחש מופלה ונבגד, לכנס את עצמו מחדש. היינו מעטים, שניים מול חמישה. הם היו אלו ששרו מולנו ברחובות את שירת ה’דידן נוצח’ המפורסמת.

במשך שנים נאלץ הציבור הליטאי להסתפק בפירורים. תשאלו את ח”כ יעקב אשר כיצד הוא מרגיש כשהוא יושב על כסיא בכנסת, שניתן לו ‘כנדבה’ מאת אחיו החסידים, אחרי חודשים של תחנונים.

לא עוד. ‘דגל’ הוכיחה שהיא הרוב, מתוך 6 מנדטים, 4 הם שלה. וגם המקום הראשון מגיע לה.

“שום דבר ממחר בבוקר לא הולך להיות אותו דבר”, הפטירו באוזניי שוב ושוב אנשים. חלקם כתבו בוואטסאפ, אחרים אמרו בפה.

4.

זה היה כל-כך מרגש, עד כי קשה היה לי להתיישב ולכתוב את שהתרחש מאחורי הקלעים של כל מה שהתרחש עד הרגע היפה הזה.

באשר, הביצה של ההתרחשויות הפוליטיות, צעד אחר צעד, מליל פרסום תוצאות הסיבוב הראשון, ועד לרגעים המרגשים של יום שלישי האחרון, הייתה עכורה מאוד.

אנשים ציניים ניצלו מצבים כדי למקסם רווחים, ורק משום שבסופו של דבר הציבור ‘ממילא יודע הכול’, ורק משום שהדברים עוברים מפה לאוזן, ואם כבר אז חשוב שיהיו מדויקים, הפרק הבא בסדרה ינסה לעשות סדר: שלב אחרי שלב, מהרגע בו קלטו הקודקודים כי בצפת יש שני מועמדים, זה מול זה – החרדי נחמן גלבך מול המסורתי שוקי אוחנה, שחבר לחרדי שלמה חדד, ובירושלים – המועמד המסורתי משה ליאון מול המועמד החילוני עופר ברקוביץ – ועד ללילה בו הוכרזו שני המנצחים.

ליאון ואוחנה. שני מזרחיים, שניהם נתמכו על ידי הציבור הליטאי, ליאון גם על ידי ש”ס, שרקדה כתף לצד כתף עם ה’דגל’אים.

> אוחנה או גלבך? צעד אחד צעד, מחורף תשע”ח ועד יום הבחירות • שרי רוט, טור מיוחד