מירי שניאורסון גילתה מה קורה במגזר החרדי

פעם כתב חסיד ואבא לנער נושר קוויטעל (פתקא) לרבו, בו ביטא את כאבו המר ותהה היכן נכשל בחינוכו שהרי “התפוח לא נופל רחוק מהעץ”.

הרבי ענה: במצב רגיל יש אמת בפתגם, אך כאשר נושבת רוח זרה חזקה, אזי ישנם תפוחים שנופלים רחוק. מאוד רחוק.

זעם קדוש

כמות התגובות שקיבלתי בעקבות הטור שכתבתי כאן בשבוע שעבר הייתה חסרת תקדים. תגובות בעד ונגד, זעם קדוש ודברי חיזוק התערבבו אלה באלה. אני חושבת שיש מקום לעשות קצת סדר בדברים ואת זה אעשה בשורות הבאות.

הטור הזה הוא טור אישי. הוא לא ידיעה עיתונאית שמבוססת על מחקר והצלבת נתונים. הוא מבטא את דעתי האישית בלבד.

לכן, אין מקום להתלהם על-כך שכתבתי שמספרם של הנושרים החסידיים שחזרו לחיק החסידות גדול ממספרם של הנושרים הליטאים שחזרו לחיק הישיבות.

התייחסתי אך ורק למה שאני מכירה ושמחתי לגלות השבוע שיש עוד עולם שלם שאיני מכירה.

מעולם לא העליתי בדעתי לפגוע בציבור מסוים, בוודאי לא בציבור הנושרים מכל חוג שהוא, כך שאין כל טעם לייחס לי כוונות זדון – ולהיפגע. כל שכן וקל וחומר שאין מקום לנאצות וביטויים על גבול האלימות.

מסקנה אחת הסקתי בעקבות הטור, ואני בטוחה שכולכם תסכימו איתה כאשר תסיימו לקרוא את הטור הנוכחי.

משפחה מאמצת

אם כבר נדרשתי לנושא הזה פעם נוספת, אני רוצה להביא את סיפורה האישי של רחל בולטון, מי שהייתה מחלוצות עולם הפרסום החרדי ומי שפיתחה את שיטת “תעצומות” (חפשו בגוגל).

הנה סיפורה בקצרה:

“היו ימים שהייתי מתייפחת כשכיבסתי את מכנסי הג’ינס ואת חולצת הטריקו הצבעונית של שמואל – הבן שלנו. בבקרים הייתי מתעוררת מוקדם, רק כדי לגלות שמיטתו שוב ריקה. הוא עדיין לא שב מאותם מקומות בהם היה מבלה את זמנו עם חבריו.

לעיתים הייתי מוצאת אותו שרוע על מיטתו כשריח האלכוהול והעישון נודף ממנו למרחוק.

הדמעות לא הפריעו לי לראות בו את הבן שלי. עצם מעצמיי. אך בעלי לא יכול היה לשאת את מראה פניו של בננו ללא פאות, ללא זקן, ללא כיפה. הוא דרש ובתוקף, להוציאו מהבית.

נקרעתי מבפנים.

בוקר אחד, שעה שהילד ישן כמנהגו עד שעה מאוחרת, פניתי לבעלי ואמרתי לו:

– מצאתי עבור שמואל משפחה מקסימה שתסכים לקחת אותו תחת חסותה ותהיה לו לבית.

בעלי התבונן בי בעניין ושאל:

– באמת? מה ידוע לך על המשפחה הזאת? הם שומרי תורה ומצוות, יש בהם יראת שמים?.

– כן, עניתי. שמעתי שהאבא ירא שמיים. זה בית מלא ספרים, תורה וחסידות והאימא שם קשובה ומחנכת. בעלי נדרך.

– מי, הם ממש מוכנים לקבל אותו? מי המשפחה הזאת?

– אנחנו! עניתי וחייכתי. אנחנו נאמץ את הבן הזה ונעניק לו את כל האהבה שיש לנו בלב. במלחמה הזאת שבין הרחוב לבית, ינצח מי שייתן את האהבה הגדולה יותר. אנחנו המשפחה שלו ואנחנו ננצח.

בוודאי כבר ניחשתם את סופו של הסיפור. שמואל הקים בית יהודי כשר. הוא התחתן כשהוא לבוש סירטוק וכלתו חבושה בפאה. הנה, זה כוחה של אהבה.

להרבות אהבה

בעקבות התגובות הרבות הבנתי שלא כל הסיפורים נגמרים בהפי-הנד. ולא כל הפי-הנד הוא הסוף שאני הייתי מייחלת לו. ישנם נושרים בכל החוגים ורובם לא מוכנים שיקראו להם כך. זו מציאות חיינו בדור האחרון, ואין לי שום יומרה לנחש מדוע ובוודאי שאין לי רצון לבקר, לא את הנושרים, לא את בני משפחותיהם ולא את הקהילה בה גדלו.

אני, כחסידת ליובאוויטש (עיר האהבה), אמונה על אהבה ובאה מאהבה. בעיני, הנושרים אינם הבעיה. הם רק הסימפטום. הבעיה נמצאת אצלנו. אנחנו צריכים להתאפס על עצמנו, להפסיק את המחלוקות, להפסיק למצוא את ההבדלים בינינו – ולמצוא את המאחד.

אותם שמונה עשרה יום בהם התאחד העם כולו סביב שלושת הקדושים הי”ד, מעידים כי יש לנו את היכולת הזו. מעידים שלא איבדנו אותה. דבריה המדהימים של רחל, האימא החזקה של נפתלי הי”ד, מהדהדים באוזניי כמו בלופ: הקב”ה לא עובד אצלנו!

אנחנו עובדים אצלו והעבודה שלנו היא להרבות אהבה ותורה בעולם. האור שמעט ממנו דוחה הרבה מהחושך יכול להוות פיתרון למה שאנו מגדירים בעיית הנשירה.

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

משותף ומאחד

כמות התגובות חסרת התקדים (כמו גם מספר הכניסות ההיסטרי לטור זה), העידה כאלף עדים על מרכזיותו של הנושא בחייה של החברה החרדית. בין אם אלו משפחות לילדים נושרים ובין אם אלו נושרים שלא מוכנים שיקראו להם כך.

נתקלתי השבוע באנשים חרדיים, לפחות בחזותם החיצונית, שטוענים שהם בעצמם נושרים. אני לא מדברת על צעירים בגילאי הטיפש-עשרה, אלא על הורים לילדים. בזכות הטור הקודם גיליתי עולם שלם, גדול ורחב שמתקיים לצידה של החרדיות הממסדית.

מסתבר שנגעתי באחת הנקודות הרגישות ביותר, ואני בכלל לא התכוונתי. כל שרציתי הוא לבטא את התחושה שלי שהקהילתיות החסידית מעניקה הגנה טובה יותר. ייתכן שטעיתי וייתכן שלא.

דבר אחד ברור לי: עלינו למצוא את המשותף והמאחד ולא את השונה והמפלג.

סגולה להורים

לפני שבועיים הייתי בניו-יורק. בדרכי פגשתי אישה בשנות הארבעים לחייה גלוית ראש ולבושה מכנסיים, שנסעה לבקר את בניה שלומדים בישיבה בתפוח הגדול. בשיחה הקצרה שניהלנו לא מצאתי אף לא שמץ של מרדנות, אולי אפילו אהדה וגעגוע לעולם אותו עזבה.

“אני מלאת הערכה למקום ממנו באתי, אני מחוברת בנימי נפשי למשפחה. רק שלי אישית זה היה קשה. אני פרשתי משם כי זה לא התאים לי, אבל אעשה הכל כדי שבניי יישארו חסידים ולומדי תורה לשמה…”

אלה הם דבריה של “נושרת” בהגדרה העממית. אין כאן נתונים סטטיסטיים או מחקר אקדמי. יש כאן רגשות כנים של אימא לילדים שעזבה את הדרך, התגרשה ונשרה, אך לא התנתקה.

לסיום: יש לי “סגולה” להציע להורים מכל החוגים. האדמו”ר הקודם (הריי”צ מליובאוויטש) אמר כי אמירת פרק התהילים של הילדים בכל יום היא סגולה לכך שלא ייצאו לתרבות רעה.

הסבר קצר: בכל שנה משנות חיינו יש לנו פרק ששייך לנו. אדם שמלאו לו שלושים יאמר את פרק ל”א שכן הוא בשנת ה-31 לחייו וכן הלאה. בחסידות חב”ד נהוג לומר בכל יום את פרקי התהילים של כל בני המשפחה. נסו, זה עובד.

הילדים שלנו, יהיה מה שיהיה מעמדם ומצבם הרוחני, הם השליחות שלנו. הם הילדים של ה’ אותם הפקיד בידינו. אהבת ה’ כוללת גם אהבה לילדים שלו.

משפט סיום: מסתבר שהביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם…

• הכותבת היא בעלת ‘הבחירה שלי’, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]