לרגע אחד נראו חיוכים ברחבת בית העלמין של מודיעין. ביום שלישי, ברבע לשבע בערב, פתח המנחה אבשלום קור את הטקס ואמר, “רבותיי, נא לשבת”. אלפים צחקו יחד צחוק מריר. לשבת? תגיד תודה שיש לנו מקום לעמוד.
המשפחות ביקשו מבעוד מועד מכל הדוברים שלא לדבר על פוליטיקה, מדיניות ותגובה צבאית. לכן היה אפשר להניח מראש שההספדים יהיו אישיים ופרטיים יותר, ופחות ציבוריים. אבל לא. בפועל, הדרישה שלא לדבר אקטואליה גרמה לדוברים לשאת נאומים גדולים ועמוקים יותר מכל אמירה על חמאס ועל הקבינט. דוברים כמו נתניהו, יעלון ופרס חזרו לשורשי השורשים של הקיום שלנו: גורל העם היהודי, המסר שלו לעולם, הקשר שלו לארץ ורצונו להתקיים פה בשלום.
יום ראשון בערב, כיכר רבין, בדיוק 48 שעות קודם לכן. עצרת למען החטופים. את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר לא קיבלו קובי אפללו או ליאור נרקיס אלא האמהות. בסוף כל נאום שלהן הקהל פרץ בתשואות, כאילו רצה הדרן של עוד קצת דיבורים על ערבות הדדית ואחווה.
על הבמה, לצד האמהות, עמד מתרגם לשפת הסימנים. אחרי עשרות אזכורים של המילה הזאת, בסוף הערב גם אני ידעתי איך מתרגמים “אחדות”: משלבים את שתי כפות הידיים ועושים מעגל משותף.
הכיכר מלאה, וגם בתי הקפה שלידה. הסועדים שם ראו את המציאות בסוג של מסך מפוצל: אחד של טלוויזיה (מונדיאל, אלא מה) ואחד של הכיכר. אבל בכל פעם שהזמרים ירדו מהבמה ואחת האמהות עלתה לדבר, הריכוז היה מלא. לקוח לא הזמין, מלצר לא צייץ.
שמעתי השבוע את נאומה של רחלי פרנקל בכיכר ואת נאומה בהלוויית בנה. מדהים לגלות שהם כמעט זהים. לפני ואחרי, המסר אותו מסר. “באנו לעצרת של ביחד, באנו לבקש שהרוח הטובה הזאת תישאר איתנו”, אמרה בתל־אביב. כעבור יומיים דיברה על כך שרצח בנה חשף “מפגן מרהיב של אהבה, ישראליות, יהדות ואנושיות עמוקה, עזה, מטהרת”.
ליד במת האירוע בכיכר ניגש אליי אמיר סנדלר, סגן מזכ”ל תנועת בני עקיבא, והראה לי בסלולרי שלו 200 קבוצות ווטסאפ של לימוד תורה למען החטופים. בכל ערב מעלים שם ציטוט מהמקורות ודנים בו ביחד. למחרת סיפר לי שכל הקבוצות שינו את שמן ל”לומדים תורה לעילוי נשמתם”. סנדלר אומר ש־ 18 ימי הדאגה היו גם מתנה: “הקדוש ברוך הוא פשוט החליט לזכות אותנו בימים גדולים כאלה”.
בהפגנות ענק נוהגים המשתתפים לגשת אל העיתונאים ולשאול: “כמה?”, בתקווה לשמוע שמספר המשתתפים גבוה. הפעם כולם שאלו: “כמה־כמה?”. כמו במשחק מונדיאל, רצו לדעת שם כמה דתיים וכמה חילונים הגיעו. ” 30 ־ 70 “, העריך מישהו אחרי שהקיף את הכיכר. ” 70 אחוז דתיים, 30 אחוז חילונים”. חברו טען שהוא מגזים. 20 ־ 80 . חשוב היה למארגנים לכבוש את מדינת תל־אביב. להוכיח שהם חלק מהעם. גם כעבור יומיים, בהלוויות, זה הטריד רבים במגזר.
למה, בעצם? למה הציונות הדתית כל כך צמאה ללגיטימציה הזאת, ולא מבינה שהיא כבר מובנת מאליה? כמה דיונים נערכו מאחורי הקלעים ביחס לנואמים, למספידים, לזמרים ולמיקומים, הכל כדי להרגיש חלק מעם ישראל. לא זכור לי שקרנית גולדווסר, במאבקה העיקש למען אודי, הייתה צריכה להוכיח כל הזמן ישראליות. בני הציבור של נפתלי, איל וגיל־עד לא צריכים להחניף לישראלים. הגיע הזמן שיבינו שגם הם עצמם הכי ישראלים שיש.
ובלי ששמנו לב, נוצר פה נוער נרות חדש. הם לא שרים “אני הולך לבכות לך” אלא “והיא שעמדה”. ואחרי כל אירוע רשמי הם נשארים שם עם עצמם, ועם הנרות והמוזיקה. כך היה בכיכר, אחרי שהטקס הסתיים ואלפים נותרו ברחבה כדי לשיר יחד שירי תפילה נוגים, וכך גם בתום ההלוויה. שעות אחרי שכל המכובדים הלכו, עוד ישבו סביב הקברים הטריים במודיעין מאות צעירים, לא מתביישים לבכות ולהתחבק, ולא מפסיקים לשיר. “תהא השעה הזאת”, “אנא בכוח”, “תפילה לעני כי יעטוף”. פלייליסט יהודי שהפך לפס הקול של השבועות האחרונים.
כמו מילותיה של רחלי פרנקל, גם השירים שנשמעו בכיכר היו בדיוק השירים שנשמעו בהלוויה. מה אם כן ההבדל בין לפני לאחרי? מה משמעותן של כל כך הרבה תפילות שלא נענו, ולמה בכלל מתפללים עכשיו?
הרב דב זינגר, ראש הישיבה שבה למדו נפתלי וגיל־עד, דיבר על כך בהספדו: “התפילה אינה רק אמצעי לשינוי המציאות, אלא מבטאת דווקא חיסרון. תפילה לוקחת את החיסרון ואת הלב השבור ומאפשרת לחלום ולומר בפה מלא: יהיה כאן טוב יותר. השבר יהפוך לתיקון”.
ובכלל, נדמה שהתפילה מעולם לא הייתה כה נוכחת בפרהסיה הישראלית, ויש בזה משהו מרענן. אנחנו רגילים לחשוב שהברברת הפוליטית מייצגת לכאורה את יחסי הדתיים והחילונים. אבל בקטטות בין לפיד, בנט ודרעי לא נאמרת מילה על היחסים בין האדם לבוראו או על העולם הרוחני שלנו. בת־גלים שער דיברה על כך גם היא בכיכר רבין ואמרה שחשה שכולם מתפללים איתה: “הרי גם שירה היא תפילה, כל תחושת השתתפות שלכם איתנו היא תפילה, מתוך סידור או מתוך סידור של הלב”.
בפרשת השבוע, פרשת “בלק”, מופיעה התפילה ככוח רוחני שגם אויביו של עם ישראל מאמינים בו. המלך בלק מבקש מהנביא בלעם לקלל את ישראל. הוא מבין שהמלחמה פה אינה רק פיזית אלא גם רוחנית. בלעם לא מצליח לקלל אלא רק לברך. הפסוקים שהוא אומר הם אלה שרבים ציטטו השבוע, נוכח האירועים השוטפים.
בתחילת הנבואה אומר בלעם: “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף, ודם חללים ישתה”. בבית העלמין במודיעין אמר לי נער צעיר שאנחנו לא מתנהגים כמו ארי, אלא כמו חנונים. המינון של כל השירים והתפילות נראה לו מוגזם. עם כל הכבוד, הוא מצפה גם למעשים. “רוצחים שלושה ילדים ואנחנו שרים? אומרים פה כל הזמן אהבה ותקווה. זו לא בושה לומר מילים כמו נקמה”. נזכרתי בו למחרת, כשהחלה חקירת רצח הנער הערבי בירושלים, וכשמשפחת פרנקל פירסמה מיד גינוי חריף.
פסוק נוסף של בלעם בפרשה מתייחס למשפחתיות הישראלית. הוא מסתכל על האוהלים של עם ישראל ועל המשפחות שחיות בתוכם, ואומר: “מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל”. כמה מתאים הפסוק הזה לשלושה אוהלים פרטיים וטובים שהפכו פתאום לציבוריים.
הסטטוס היהודי:
“אנחנו מכירים את הפתגם ‘שני יהודים — שלוש דעות’. אבל עכשיו גילינו שיש לו המשך: שני יהודים — שלוש דעות — לב אחד” (הרב דב זינגר, הלוויית הנערים, השבוע)