הלקח מהבחירות המקומיות נלמד: כעת גם אני נותן תחזיות פוליטיות

 1.

אני לא יודע איך לא הבנתי את זה קודם, אבל היום, אחרי הבחירות, זה ברור לי לגמרי: אנשים רוצים פרשנות פוליטית. בכל מחיר, ומכל אחד.

בעצם, אני לא יודע אם מכל אחד, אבל ברור שמכל מי שקשור איכשהו לתקשורת.

עד לא מזמן חשבתי שאם אתה עיתונאי שלא מבין כלום בפוליטיקה, מוטב שלא תבוא מרצונך הטוב להשתתף בפאנלים בתוכניות אקטואליה. המראיין עלול לפנות אליך פתאום, בלי התראה מראש, ולשאול: “ידידיה מאיר, מה להערכתך הולך לקרות בחולון ואיך זה ישפיע לדעתך על כחלון?”, ואז מה תגיד? ופאנל פוליטי הוא הרי לא מבחן אמריקאי. המראיין לא נותן לך לבחור בין שלוש תשובות. גם אין חבר טלפוני. אתה, לבדך, צריך לספק את התשובה המלאה לשאלת חולון-כחלון.

לכן, בערבי בחירות תמיד התגברתי על תאוות הפרסום ואמרתי לא להפקה של תוכניות מהסוג שדורש ידע פוליטי.

אבל בשבוע האחרון, ככל שקרבו הבחירות, הבנתי שאם אין לי הבנה בפוליטיקה מקומית מוטב שפשוט לא אצא מהבית. בכל מקום שאליו הלכתי נדרשתי – בתוקף ממש – לספק תזה, תובנה, הערכה מפוכחת. כי הרי ברור שאם אני מהתקשורת, יש לי מידע פנימי על מה שקורה. ובעיקר: יש לי מידע על מה שהולך לקרות.

“נו, לפי מה שאתה יודע אלקין עולה לסיבוב השני?”, שאלו אותי שוב ושוב. וכמה שאמרתי להם שאני אומנם משדר ברדיו וכותב בעיתון, אבל אני מבין בפוליטיקה כמו שאני מבין בספורט, וגם לו יצויר שאני מבין בפוליטיקה, מאיפה למען השם אני יכול להעריך מספרית מה אנשים יצביעו – כלום לא עזר. אנשים רצו לצאת ביד עם משהו, לא משנה מה.

זה בעצם כמו דבר תורה. כל דוס יודע שהוא תמיד צריך להיות מוכן עם איזה רעיון על פרשת השבוע. למה? כי לך תדע אם לא תיחטף בשעת בין ערביים מאמצע הרחוב להשלים מניין בבית כנסת כורדי, אפילו שכבר התפללת היום, ובפנים מתברר שיש שם גם אזכרה, אפילו שכבר היית באזכרה היום, ומבקשים ממך לדבר, ואז מה תגיד? ובכן, הוא הדין בתקופת בחירות.

אשרי מי שבא לכאן ותחזיתו בידו.

טוב, אז הפנמתי את הלקח. אתם תראו. לקראת הסיבוב השני לא תתפסו אותי לא מוכן. לעולם לא עוד. כל מי שרק יגיד לי “בוקר טוב” יקבל ממני מיד תחזית פוליטית מפורטת, עם ביטחון עצמי של עמית סגל, שתסביר מה הולך בדיוק להיות בסיבוב השני בכל עיר שרק תרצו, מי הולך להיות הפתעת הבחירות, ואיך זה ישפיע על הקדמת הבחירות הבאות לכנסת בכלל, ועל המפלגה החדשה של אורלי לוי בפרט, מה זה אומר על הרכב הוועדה למינוי שופטים, וכמובן מה ההשלכות של זה על בחירות האמצע בארצות הברית, בדגש על מסצ’וסטס. הנה אפילו כתבתי את המילה הזאת נכון.

2.

ועכשיו בואו נעזוב את התחזיות ואת הפוליטיקה ונדבר עובדות.

אני ממש מודאג מהבחירות בירושלים. מודאג מהאפשרות שעופר ברקוביץ’ ייבחר לראשות העיר. האמת שלא נעים לי לכתוב את זה, כי בעוד כמה ימים בטח אתקל בו באיזה אירוע, או אפילו סתם מוציא את הילדים מהגן בנחלאות, ואשפיל מבט, או שכנראה אברח (אתם יודעים שגם עיתונאים הרבה יותר נשכנים ממני מאוד נלחצים כשהם נתקלים במישהו שהם כתבו עליו פעם ביקורת?), אבל אין מה לעשות. לא הכול נעים בחיים.

אולי נתחיל בטוב: הקמפיין של עופר ברקוביץ’ עוד יילמד בבתי ספר לפרסום. איך בחור כמעט אנונימי, חסר ניסיון משמעותי, הופך למועמד מוביל עם סיכוי טוב לאחד התפקידים הבכירים במדינה. ולא, חברות במועצה ועמידה בראש מפלגת הצעירים של העירייה זה לא ניסיון משמעותי.

רק לסבר את האוזן: לפני כמה חודשים, בתחילת הקיץ, כשראיתי לראשונה את תמונתו של ברקוביץ’ מכסה בניין שלם בכניסה לירושלים, התגובה הראשונה שלי הייתה צחוק. ממש צחקתי באוטו בקול. עופר ברקוביץ מתנועת “התעוררות” רוצה להיות ראש העיר, לא פחות? זה מצחיק כמעט כמו העובדה שניר ברקת חושב שהוא בדרך להיות ראש הממשלה.

והנה עברו כמה חודשים של קמפיין ותראו איפה הוא נמצא. זה מדהים.

לדעתי ראש עיריית ירושלים, משה ליאון, צריך לתת לו לנהל את הפרסום והדיגיטל של העירייה. אין, הוא יעשה מה-זה טוב לירושלים. ימתג אותה מחדש, יהפוך אותה לעיר הכי אטרקטיבית ונכונה. מצוין. אבל מכאן ועד לראשות העיר? ניהול של עיר עם תקציב שוטף של מיליארדי שקלים? עיר מורכבת עם כל כך הרבה אתגרים ובירוקרטיה וועדי עובדים.

איך הוא יידע לנהל את זה? זה נשמע לכם רציני? הרי יאכלו אותו בלי מלח.

תבינו, אני לא פונה עכשיו אל הבוחרים הדתיים ומזכיר להם את מלחמתו למען פתיחת הסינמה סיטי בשבת. נניח לזה. נראה לי שהיום ברקוביץ’ נמצא במקום אחר. הוא מבין שהוא צריך את הדתיים ואת החרדים.

אני מדבר אל החילונים: זה הנציג שלכם? לא הצלחתם להביא לקו הגמר מישהו יותר בוגר ומנוסה? אני קצת נבוך בשביל הבוחר הירושלמי החילוני משכונת בית הכרם או רחביה או הגבעה הצרפתית, איש רציני ושקול בכל הליכות חייו, שבעוד שבועיים אמור להצביע לטירון פוליטי וניהולי רק בגלל שהוא “נציג החילונים” ושאסור לתת ל”קומבינה של דרעי וליברמן” לנצח.

ואם כבר פתחנו את זה, אז מספיק עם המילה הזאת “קומבינה”. כל הפוליטיקה, באשר היא, היא קומבינה אחת גדולה. בעצם, היא יותר גרוע מקומבינה – היא פוליטיקה.

אבל מה לעשות, כשבאים לבחור מי ינהל את העיר, יש לבחון מי מבין המועמדים באמת ינהל אותה הכי טוב.

אז בואו נראה: מצד אחד יש לנו צעיר בן 35 שהיה יו”ר ועדת התרבות העירונית, סגן של ברקת, מנהל האסטרטגיה והתוכן של פרויקט התחנה הראשונה ועוד כמה דברים, בעיקר בתחום פיתוח התרבות בעיר. שזה יפה מאוד, כל הכבוד. יש צעירים בגיל שלו שעדיין מחפשים את עצמם.

ומצד שני, יש לנו מועמד בן 57, שהיה יועץ כלכלי לראש הממשלה, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, יו”ר רכבת ישראל (בקדנציה שלו קיבלה הרכבת תקציב פיתוח של 24 מיליארד שקל), יו”ר הרשות לפיתוח ירושלים, חבר בדירקטורים רבים לאורך השנים, ועל הדרך, גם מנהל ומייסד של משרד רואי חשבון שהוא אחד מהעשרה המובילים בארץ. נו, במי תבחרו?

וסליחה, עופר, שכתבתי את זה. אני מכיר אותך. אתה באמת בחור טוב ואכפתי ואפילו מקסים. אולי בעוד כמה שנים של ניסיון ושפשוף כחבר מועצה בעיר, תגיע לדרגת קומבינה.

3.

ועניין אחר שלא קשור בכלל בירושלים: במוצאי שבת תתקיים בכיכר רבין העצרת השנתית לציון רצח ראש הממשלה. ראיתם את המודעות שמזמינות לאירוע? למי שפספס אז רק רציתי לעדכן שהכותרת של האירוע השנה היא: “הרוב המתון מתייצב בכיכר כנגד הפילוג וההסתה”. מה שנקרא: לא נגענו.

אז מפלגים ומסיתים יקרים שלי, היו נכונים למוצאי שבת, לכל דברי השנאה והאיבה שהולך להשמיע שם הרוב המתון.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’