1.
הכותרות באתרים החרדיים ובקבוצות החברתיות במדיה האלקטרונית הציגו כולם את תמונתו של סגן השר יעקב ליצמן עם הכיתוב ‘המפסיד הגדול’, כשלצידו ניצב השר אריה דרעי כ’מנצח’.
אינני פרשן פוליטי, ואינני מתעניין בסיבות בהם נחל הפוליטיקאי החסידי המשופשף מפלה.
מה שכן צריך להדאיג את ליצמן היא השמחה לאיד.
ניתן היה לראות על פניו של כל חרדי את שביעות הרצון, את הסיפוק ואת השמחה לאיד. שמח הליטאי, שמח הספרדי, שמח הספרדי ה’משתכנז’ ואפילו שמח החסיד שאינו משתייך לגור. התחושה הכללית היתה של ‘מגיע להם’, ‘הגיע הזמן’.
את הפרובלמה התחושתית הזו חייב ליצמן לפתור ולקחת לתשומת ליבו: מדוע כל כך הרבה חרדים ‘רגילים’ שונאים אותו? מדוע המון העם, צעירים ומבוגרים פיתחו כלפיכם ריאקציה כה חמורה עד ש’הנפילה’ הזו היתה לשיחת היום?
על כך הוא חייב לעצמו ולחסידיו תשובה.
2.
את כרזת הבחירות המשעשעת ביותר, גנב הפעם לטעמי ישראל פרוש הצעיר מאלעד.
בטרימינולוגיה שמזכירה קריאות לעזרה של משפחות שמשוועות לתפילה עבור יקירם הגוסס, ביקש הפוליטיקאי הצעיר מבני עירו לקבל עבורו מצווה על מנת שיזכה בבחירות.
האם נחצו כאן גבולות הציניות, ופרוש לא מתבייש לעשות שימוש כל-כך ציני בדת רק כדי להיבחר?
התשובה העצובה היא שלילית. פרוש למרבה הצער מאמין בכל ליבו כי הוא אכן צריך לבקש את עזרת התושבים הרוחנית, רק כדי שהוא יוכל להיבחר לעוד חמש שנים.
מדהים.
