“מכתב החטופים, היישר מהשמים”

בישיבה של מעלה

להורינו האהובים והיקרים לנו מכל.

אנו מביטים עליכם מלמעלה ועינינו זולגות דמעות יחד אתכם. אנו רואים אתכם שבורים ומתייפחים ורוצים לצעוק לכם: אבא, אמא, אנחנו כאן! לא נעלמנו! אנחנו רואים הכל! כואבים אתכם את הפרידה החטופה ומתגעגעים אליכם מאד. אנא, אל תישברו, אל תיעצבו מאד. אנחנו עדיין אתכם ולא ניפרד לעולם!

רצינו לספר לכם על אותו יום חמישי לפני שלשה שבועות. היתה זו שעת לילה. יצאנו מהישיבה וצעדנו לעבר הטרמפיאדה. הכל היה נראה שגרתי. רכב עצר, נכנסנו אליו ולא חשדנו בכלום. ואז הכל קרה במהירות. צעקו עלינו במבטא ערבי שנתכופף, שנוריד את הראש. הפחד וההלם שיתקו אותנו. גיל־עד אזר אומץ והתקשר בחשאי למשטרה אבל אז החוטפים נכנסו ללחץ, והתחילו לצעוק בפראות ולהפנות אלינו את אקדחיהם. אנחנו זוכרים הבזקי אש ואחר־כך השתרר שקט…

הורינו היקרים, אנחנו רוצים לספר לכם, שמאז שעזבנו את העולם אנו הבטנו בהתרוממות רוח, כיצד עם ישראל כולו התאחד בתפילה ודאגה לשלומנו. היו אלו מחזות מפעימים שטרם ראינו כדוגמתם. כאן, מהמקום הטהור בו אנו נמצאים, אחדות העם היהודי נראית מזהירה כזוהר הרקיע במובנים שקשה לתפוס.

והנה, כבר ביום שלמחרת, הבחנו בדמויות לבנות וצחות המקיפות אותנו כמו חומת יהלומים מרהיבה ומגנות עלינו. תחילה היו אלו מעטים אבל בחלוף השעות והימים, הם התרבו והתעצמו והפכו לצבא ענקי ורב הוד. יכולנו להבחין שדמויות אלו עשויות מפרקי תהילים הנאמרים מלב קרוע, מהתחזקות בלימוד תורה בישיבות, מקבלות המוניות ל’תוספת שבת’, ואינספור חיזוקים רוחניים אחרים שכולם נוצרו בעקבותינו.

תחושתנו היתה מרוממת ונשגבה. חזינו את הרעש הגדול שנוצר בשמים מההתעוררות המופלאה של עם ישראל. קולות הזעקה והתפילה שעלו מרחבת הכותל המערבי עבורנו, הבקיעו שערים והמתיקו את הדינים. דמעות האמהות היהודיות עם ספרי התהילים שבידיהן או ליד נרות השבת חוללו רבות ונצורות. גדודי המלאכים שהקיפו אותנו המשיכו להתעצם ולגדול, וכך ליוו אותנו בראש מורם. ראינו כיצד כל שערי מרום נפתחים בפנינו נוכח שיירת הזכויות העצומה המלווה אותנו.

הורים יקרים, אל נא תיעצבו. עזבתם אותנו כשהיינו בישיבה של מטה, אבל עתה אנחנו בישיבה של מעלה! במתיבתא דרקיעא, בעולם האמת והנצחי. אנו זוכים לשבת במחיצת דמויות ההוד של העם היהודי שמסרו נפשם על קידוש ה’. אין שום דבר הדומה לכך על פני הארץ. אותם בני עוולה שקיפדו את פתיל חיינו, חשבו כי בכך יוכלו לפגוע בעם היהודי או בנצחיותו, אבל רשעים אלו טועים. עם ישראל נבנה מקדושיו.

אוי, כמה בכינו אתכם במהלך ההלוויות. ראינו את ההמונים המגיעים מכל קצוות הארץ כדי להיות שותפים בכאב ובאחדות הגורל. שמענו אתכם נשברים ליד המיטות, מנסים למצוא את המילים הנכונות ברגעי הפרידה האחרונים לפני שאנו יורדים אלי קבר. אבל אנחנו רוצים לזעוק לכם שאנחנו לא באמת נפרדים! הגוף הוא זה שיורד אל האדמה. נשמותינו חיות וקיימות ובבוא היום ניפגש שוב ונתאחד לנצח.

הורם יקרים, היו חזקים והמשיכו להרבות זכויות למעננו. אנו מבטיחים לפעול ולזעוק כאן למען הגאולה האמתית והשלמה. לא נרפה מלבקש מלפני כסא הכבוד שישים קץ לסבלנו, יאמר די לצרותנו, יגאל את עם ישראל מציפורני הגלות המרה הזו ויסיר מעלינו את עול הגויים האכזריים. אנחנו מרגישים את הקץ כבר מתקרב. הרכבת כמעט יוצאת לדרך. מחכים לעוד כמה נשמות יהודים שייטהרו וישובו אל בוראן.

ובקשה אחרונה לסיום: המשיכו עוד קצת עם האחדות הנפלאה. אל נא תשובו במהירות לשגרת החיים והמחלוקות הקבועות. החזיקו עוד קמעה ברגעי הטוהר המופלאים שהבליטו את ייחודיותו של העם הזה. אנא, עשו זאת בשבילנו, למעננו.
אתכם לעד, בניכם האוהבים.

אייל, נפתלי, גיל־עד

בעמדות המסורתיות

מה ניקח אתנו מאותם ח”י ימים מיוחדים בה הרגשנו אחים לצרה? האם הרצח האכזרי והטלטלה הרגשית שינו משהו בעמדותינו הפוליטיות? מתברר שכמו תמיד, כל אחד אוהב להסיק את המסקנה הנוחה לו, המשתלבת יפה עם השקפת עולמו הישנה והטובה. מפליא לראות, שעוד בטרם נקברו הנערים וכבר כולם התייצבו בעמדותיהם המסורתיות ומגנים עליהן בלהט.

אצל איש הימין הענינים מעולם לא היו ברורים וחדים יותר. הערבים אותם ערבים והים אותו ים. אין ‘מחבלים’ ואין ‘אוכלוסיה אזרחית’. כולם רקמה אחת של ערלות־לב ורוע צרוף, הרוקדים על הגגות ומחלקים בקלאוות ברחובות לאות שמחה על הרצח. כולם, עד האחרון שבהם חדורי שטנה ליהודים, והיו מוכנים לבצע במו ידיהם את הרצח, אילו היו קצת יותר אמיצים.

ואבו מאזן? ברור לגמרי שאין שום הבדל בינו לבין חמאס. בערוגות שהוא אחראי להן בתחומי הרש”פ מלבלבים כבר שנים השנאה והאדרת הטרור, החטיפות והמחבלים המתאבדים, הכחשת קיומה של ישראל ועלילות דם נגדה. “יד אחת שופכת דלק (גם בימים אלה) על מדורת ההסתה הזאת, שעליה גדלים ילדים וחוטפים ורוצחים פוטנציאליים, ויד שניה מסייעת לישראל ללכוד אותם. יד אחת מציתה שריפות, ויד שניה פותחת את ברז המים למכבי האש. ככה לא מתנהג פרטנר”, כתב מישהו השבוע.

זה הזמן לערוך מבצע ביעור מקיף, יטען איש הימין מתחת לשפמו. להנחית עליהם מכה קשה ולא מידתית שתהדהד בסמטאותיהם החשוכות לזמן רב. אסור להסס כעת ולהתפס כחלשים. בג’ונגל המוסלמי הזה, רק החזקים מנצחים, האחרים מתייצבים בתורם בשרשרת המזון האכזרית. על הדרך, זה הזמן לספח את שטחי יהודה ושומרון ולהחיל עליהם את החוק הישראלי. טרור ייענה בתגובה ציונית הולמת.

מנגד ניצב איש השמאל, אשר מביט על המתרחש במבט מהורהר, ושואב מן הרצח המזעזע את מלוא הצידוק לטענותיו הנושנות. הנה עוד הוכחה למגבלות הכח, הוא ימלמל ויסיט את משקפיו העגולות. הנה, למרות השליטה הבלעדית וההרמטית של צה”ל וזרועות הבטחון בגדה – זה נגמר בגופות. שוב הוכח כי את הסכסוך הזה לא פותרים בכח, וכל הגיבורים הקוראים “להכנס בהם” מבקשים לגרור אותנו לביצה מדממת של הרג אינסופי. הדרך היחידה לפרוץ את מעגל הדמים הזה הוא היפרדות בהסכם וכינונן של שתי מדינות זו לצד זו. עכשיו זה ברור יותר מתמיד.

ואבו מאזן? הוא אי של שפיות באזור הזה. הוא התקוה היחידה שאפשר להיאחז בה ולרקום הסכם בר קיימא. בכל הפרשה הזו הוא עמד לצדנו באופן נחרץ, גינה את החוטפים במילים קשות ונדירות, ואף העניק סיוע ככל הניתן לכוחות צה”ל לבצע את החיפושים. הוא שלט יפה בשטח והעובדה היא ששום חייל ממאות הלוחמים שהציפו את חברון והסביבה לא נתקל בגילויי התנגדות. הוא הוכיח כי הוא פרטנר אמתי. רעיונות העוועים של הימין על סיפוח השטחים רק יקבור את התקוה היחידה שנותרה לנו.

וכך זה יימשך. כמו שתי רכבות הדוהרות זו נגד זו, כשכל אחת משוכנעת שהיא בדרך הנכונה וחברתה דוהרת נגד כיוון התנועה. ההתחפרות בעמדות המסורתיות הקיימת אצלנו באה כתוצאה מהתסכול המתמשך של המצב הנוכחי. מיטב המוחות היהודיים שניסו לאורך השנים לרבע את המעגל לא מצאו לו פתרון. לא דרך עוצמה צבאית נחושה ולא דרך מאמצים דיפלומטיים מתוחכמים. דומה, כי קללה מיסטית מרחפת על האזור ומונעת כל שינוי במצב.

אבל אנחנו יודעים את האמת. לא קללה, לא כח צבאי ולא מאמצי פיוס. ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, היא ארץ הנקנית בייסורים. מיליוני העיניים השונאות שמסביבנו הן רק המקל לעורר אותנו לצעוד בדרך הנכונה. להבין כי ‘כוחי ועוצם ידי’ לא יכריעו את המערכה, וכי אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.

הווירוס הממאיר של העיר

קרני השמש קיבלו זווית אלכסונית והציפו בזוהרן את אפלולית החדר. נחום הישיש הבין את הרמז. הוא סיים לשרבט בעפרונו את החשבון ללקוח האחרון והחל לדדות לכיוון הכניסה, שם עמדו כיכרות הלחם שנותרו וסטנד החטיפים. את כולם הוא גרר במיומנות של 40 שנה פנימה, ארז את מטלטליו והרים את ידו אל זיז נסתר שמעל לדלת הכניסה. קולות חורקניים נשמעו כאשר תריס הברזל החלוד החל להסגר על המכולת הפינתית הקטנה והישנה.

נחום עשה את צעדיו הביתה בהרהורים על השבת המתקרבת ועל השבוע הנוסף שחלף. באפו עלה ניחוח הים התל־אביבי המלוח הנמצא בסמוך, ומעליו פרח שחף צרחני. השמים נצבעו באדום קודרני, כאילו בשורה שחורה עומדת להפציע. נחום לא ידע כי במו ידיו הגרומות הביא קללה איומה על העיר.

הוא, המכולתניק הקשיש מרח’ בוגרשוב, שמט את האבן הראשונה מאבני הדומינו ההיסטוריות של העיר הראשונה. וכעת, אבן אחר אבן, ‘תא אחרי תא’, יתפשט הווירוס הממאיר ויכלה כל חלקה טובה. נהם תריס הברזל הנטרק על חנותו בערב שבת, הוריד את הכורת על פנינת החמד הקוסמופוליטית הישראלית.

אבל נחום לא מתעניין בכל זה. הוא אוהב את השבת הרגועה המעניקה לו יום של חסד ומפלט של חמצן מהווי ימות השבוע הלחוצים. הוא כמעט לא קורא את העתונים שהוא מוכר, אולי מרפרף בעיניו מלמעלה על הכותרות הראשיות. אילו היה יודע שחנותו הקטנה הפכה למוצב הקדמי והראשי במלחמה על צביון העיר, אולי היה מעריך יותר את עשרות שנות קמעונאותו המיוסרות.

ניתן להניח כי שר הפנים לא ידע לאן הוא נכנס. בעיני רוחו הוא ראה החלטה שעושה שכל. מקומות בילוי המוניים כן, מכולות שכונתיות לא. ענין סוציאלי והגיוני. מה שהוא לא ידע, שבבועה השמורה הזו הולכים על בהונות. כמו לוליין מיומן הצועד על חבל דק, היודע כי כל תנועה לא נכונה עלולה להביאו למפגש כואב עם הקרקע הקשוחה. סף הרגישות של יושביה האנינים גבוה, ועלול לגרום להתפרצות חסרת מעצורים.

הסיבה לכך היא החרדה העצומה האופפת אותם. אם יצעד אדם ברחוב וייתקל בנחיל נמלים, יפטור אותם במבט חטוף. אבל כשאותו נחיל יפלוש לתוך ביתו – הוא כבר יהיה בעיצומה של היסטריה גדולה. כי ביתו הוא מבצרו. פיסת השקט היחידה אליה הוא נמלט בערבו של יום. כאן הוא לא מוכן לשינוי הקל ביותר.

וכך, אם מקשיבים לדבריה החמורים של גילה אלמגור (“כמו סרטן שמתפשט”, “תא אחרי תא”, “מכת גרזן על העיר”) מזהים את החרדה האמורה. אינם מתעניינים במכולות בשבת ולא בהרגלי המנוחה של נחום. הם מוצפים באימה כאשר ‘נחיל הנמלים’ מתחיל לפלוש לתחומם הסגור. עבורם, תל אביב היא ‘עיר המקלט’ השפויה מישראל האחרת. ההמונית, הדתית, השורשית. היא פיסת חו”ל מרעננת במזרח התיכון המיוזע. כאן אל תיגעו בכלום.

“לא מרכולים – מעוזים”

“אדוני, שר הפנים, תל אביב היא עיר מיוחדת”, ניסתה סביונה מאנה להסביר לשר המגושם מעל דפי עתון ‘הארץ’. “היא מתבדלת לא רק מערים אחרות בארץ, אלא גם בעולם. פתיחותה, חייכנותה, נינוחותה, סובלנותה, הקוסמופוליטיות שלה, הפכו אותה לשם דבר בכל העולם, לאבן שואבת לישראלים שוחרי חופש, לתיירים, לעולים חילונים, למשקיעים. תל אביב היא גם עיר מקלט.

מקלט לכל אלה שסולדים ממדיניות ממשלת המתנחלים שלכם, הממשלה הכי חשוכה ואטומה שקמה למדינה האומללה הזאת. היא מקלט לכל מי שסותמים את האף ועוצמים את העיניים, כמוני, ומחכים שתעבור מן העולם; לכל מי הסולדים מאדנותה בשטחים ומחלקה בשחיקת ערכי ההומניזם והמוסר האוניברסליים”.

וכך, הפכה המכולת הקטנה של נחום לשסתום שנפתח והציף את כל הזעם והתסכול. “זוהי החלטה שאינה אלא נסיון להשבית את עיר המקלט הצוהלת, להחליש אותה, להפוך אותה לעוד נתיבות, לעוד בית שמש. זהו נסיון נואל, שאם חלילה יצליח, ירוקן את העיר מייחודה ויוביל לבריחת תושבים…”, היא מסבירה.

העתונאי מתי גולן (גלובס) הלך לחטט ולמצוא מניעים אישיים להחלטת שר הפנים. הוא חזר עם מלוא הטנא ספקולציות. שמועות על התקרבותו לדת, רצונו לקנות את אמונן של המפלגות הדתיות, כוונתו לכבוש את מקומו של נתניהו, וכן על זה הדרך.

גולן לא טורח לקבוע מסקנה אחת מלבד העובדה שסער ייכשל במזימתו. “אני לא יכול ברגע זה לתת, אפילו לעצמי, את הסיבות מדוע אני חושב שזה לא ילך לו, לסער. הוא לא יצליח לסגור את מרכולי תל אביב. הוא אינו מבין שאלה לא מרכולים, אלא מעוזים של הדת החילונית”.

הנה כל התורה כולה על רגל אחת. המכולות הפכו למעוזים. מדינת תל אביב קמה על רגליה כדי להגן בחירוף נפש מפני חדירה של אוושת מסורת לתוך בועתם המנותקת. אבל המציאות בשטח טופחת על פניהם. הם במיעוט ההולך ומתכרסם. דומים הם לאותו אדם שנשירת שיער מואצת החלה בפדחתו.

בתחילה הוא מנסה להיאבק, לטשטש, לערוך ‘הלוואה וחסכון’, אבל את האמת הוא יודע. שיערו המפואר בנסיגה מתמדת.

כך גם אנשי הבועה, ההופכים נדירים מיום ליום ונמצאים בנסיגה מתמדת אל מחוזות שולי החברה הישראלית. הציבור האמוני כבר הפך לרוב ברור ודורש להשמיע את קולו ברמה.

• טורו של אשר מדינה מתפרסם בעיתון המבשר