המאמר השבוע נסגר לפני שנודע דבר מותם של הנערים.
אני חייב לפתוח את הטור באבחנה נדירה: זה הִכה בי השבוע, ביום ראשון בתשע בערב בכיכר רבין. האימהות האלה, של הנערים החטופים? הן פשוט מדהימות. הן מעוררות השתאות, חיזוק, אמונה ועוצמה בכל פעם שאתה שומע אותן. אמרו את זה קודם לפניי, זה לא משנה.
ביום ראשון בערב, בשיא העצרת בתל אביב, קיבלתי מסרון מחבר: “אני מקווה שאתה רואה את זה עכשיו בחדשות”. הסתכלתי מסביב על האלפים וכתבתי לו: “אני לא צריך לראות חדשות, אני פה בכיכר, רואה את זה במציאות. מדהים”. אבל הוא ענה: “לא, לא, אתה חייב לראות את הריאיון שגדעון סער נתן עכשיו ליונית לוי. אין דברים כאלה”.
וכך התברר לי שבעוד הדתיים שואלים את עצמם האם הצליחו לכבוש את תל אביב וליצור בה אחדות בין-מגזרית לערב אחד – באותן שעות בדיוק החל קרב של ממש על פניה היהודיים העתידיים של העיר.
“עכשיו אנחנו עוברים אל נושא שרבים מהתל אביבים רואים היום בתור מכה לאורח החיים שלהם. שר הפנים גדעון סער, שלום”, פתחה יונית לוי במבט רושף.
מה זה רושף? נראה לי שריאיון עם מישהו מחמולת קווסאמה מחברון היה מתנהל בפחות תקיפות. הרי יש פורמט תקשורתי מוכר שנקרא עימות. מביאים לאולפן אחד בעד ואחד נגד, ויאללה בלגן. הצופים בבית לא מבינים כלום, כולם נכנסים לדבריהם של כולם והרייטינג כנראה עולה.
בדרך כלל מירי רגב וזהבה גלאון מאיישות פינות מהסוג הזה, אבל הפעם זה היה שונה לגמרי: את הבעד ייצג השר הבכיר ואת הנגד ייצגה התקשורת עצמה, כלומר המגישה הבכירה באולפן. היה חסר רק המנחה, מבוגר אחראי שיבוא ויגיד בטון אובייקטיבי: “אוקיי, גדעון ויונית, הבנו את העמדות של שניכם, בואו נשים כאן נקודה, תודה רבה”.
בעצם, מי קובע מה זה בעד ומה זה נגד? מבחינתי, כמובן, סער הוא בעד. הוא בא לדבר בעד השבת. יום של מנוחה, של משפחה, של קדושה. לא יום של קניית מרכך כביסה קומפקט-סוד עם הפעולה הכפולה, גם מסיר כתמים, גם מלבין. אלא שבפועל הוצג סער כל כולו כנגד: נגד הליברליות, נגד הפתיחות, נגד החיים. בתגובה הרשמית של ראש העיר רון חולדאי שפורסמה באותו ערב נאמר ששר הפנים “מחזיר את תל אביב עשרות שנים אחורה”.
אתם קולטים? השבת היא משהו פרימיטיבי מהעבר, היא סותרת את הקִדמה. זה כמו לחזור פתאום לימים שבהם היו נוסעים בתל אביב בסוס ועגלה.
אבל כדי שאנחנו, הצופים, נבין עד הסוף מי בעדנו ומי נגדנו, לא מספיק שמגישת המהדורה תצעק על שר הפנים. צריך גם אלמנטים גרפיים שימחישו לנו את זה. בשפה האקדמית-תקשורתית קוראים לזה “מִסגור”.
התקשורת לעולם לא יכולה להיות אובייקטיבית, קובעים חלק מהחוקרים בתחום, כי תמיד היא אורזת את המידע ומציגה לנו אותו דרך פילטר מסוים, בתוך מסגרת, בלי שנשים לב.
לכן מאחורי יונית לוי התנוססה תמונת ענק של מדפי סופרמרקט עם המון מוצרים שכל משפחה בישראל חייבת: גבינה 5%, חלב, פרילי, שוקו – ועליהם נכתב באדום, בגדול, בפלומבה כזאת: “סגור”.
הבנתם, תל אביבים? זה מה שגדעון סער הולך לעשות לכם. להרעיב אתכם בסופי השבוע. אימא, הבטחת לנו קוטג’ לשבת.
מעניין. אני, למשל, הייתי מציב מאחוריה לוגו אחר, של שני נרות שבת דולקים, חלה שעליה מפית רקומה ומשפחה מאושרת. כל אחד ותצלום האילוסטרציה שלו. למצולמים יש קשר לכתבה.
טוב, אחרי כל זה אתם כבר יכולים לנחש איך נשמע הריאיון עצמו. לוי תקפה בשם “האזרח הקטן שרק רוצה לקנות אוכל בשבת”, וסער הסביר היטב שמדובר במוכרי חנויות עבריינים שגם בג”ץ קבע שהם עוברים על החוק ברגל גסה.
הוא פירט כיצד גם ח”כים חברתיים מהשמאל כמו דב חנין ומרב מיכאלי תומכים בו, ודיבר על תחרות בלתי הוגנת כלפי העסקים הקטנים והמכולות השכונתיות ועל העובדים הכי חלשים בחברה שחייבים לעבוד שבעה ימים בשבוע. לסיום הסביר שבתי הקפה והמסעדות ודומיהם ימשיכו לפעול ומדובר רק במרכולים.
אבל אז נשלפו נגדו שני טיעונים שנשמעו אחר כך שוב ושוב (עוד לפני הטיעון השלישי, של גילה אלמגור, שפשוט השוותה את ההחלטה לסרטן).
תחילה טענה יונית לוי כך: “גדעון סער, בוא נשים זאת על השולחן: אתה רואה את עתידך הפוליטי כראש ממשלה, ולכן אתה עושה צעד שהוא טוב לדתיים”. סער ענה שבעניין השבת הוא לא מקבל את החלוקה בין דתיים לחילוניים וחזר להסביר את הערך החברתי והכלכלי של הסוגיה.
אני דווקא נהניתי מהנחת היסוד שטמונה בשאלה: סער רק רוצה להתחנף לדתיים. וואלה. איזה יופי. בעידן פוליטי של הדרת דוסים, בתקופה שבה היהדות נתפסת כבעיה, בשיח ציבורי שכולו חקיקה ליברלית, פתאום קם פוליטיקאי שלפי הטענות נגדו חושב שהדרך לראשות הממשלה עוברת דרך השבת? מקסים. אין לי בעיה עם חנופה, השאלה לאיזה כיוון.
כל פוליטיקאי הרי מתחנף למישהו או למשהו, השאלה היא מה המילייה שהוא רוצה להרשים ומאיזו דעת קהל אכפת לו. הרי בדיוק בשבוע שבו שר החינוך לשעבר סער בחר להתחנף אל השבת ואוהביה, בחר שר החינוך הנוכחי להתחנף לכיוון אחר לגמרי. באותן שעות שבהן עבר סער מאולפן לאולפן והסביר בביטחון עצמי כמה יום המנוחה חשוב למרות שבעיני התקשורת עמדתו לא פופולרית, הכי לא פופולרית, עבר פירון מאולפן לאולפן ולא הפסיק להתנצל ולהסביר, כדי שהתקשורת תמחל לו על חצי משפט לא פופולרי.
זו הייתה ממש תמונת ראי: בעוד השר החילוני הסביר כמה השבת היא עניין לאומי ולא רק עניין של דתיים, השר הדתי, הרבני, התנצל והסביר שיש להבחין בין “משפחה הלכתית” ל”משפחה אזרחית” וכי ההלכה היא רק עניין פרטי שלו (“אני רב אורתודוקסי, מה אני אעשה?”).
אבל השיא עוד לפנינו. השאלה האחרונה של יונית לוי הגיעה ממחוזות מדורי הרכילות והבידור, שם מדווחים לאחרונה שגדעון סער מתחזק. “מתחזק” בטרמינולוגיה העיתונאית, זה אומר שלפעמים הוא קושר חוט אדום על פרק היד שלו או הולך לפקוד איזו הילולה מתוקשרת, אבל במקרה של שר הפנים מדובר כנראה בתהליך פנימי יותר. הוא שומר שבת. כן, ממש כך. לא עונה לטלפונים, לא נוסע ברכב.
אם את ההחלטה על אכיפת חוקי השבת אפשר לפטור כ”קריצה לדתיים”, מה נאמר על יהודי שפשוט מפסיק לחלל שבת? גם זה צעד מחושב היטב שכל כולו הכנה לקראת התמודדות עתידית עם נתניהו, לפיד, בנט ויעלון? האם אסטרטג פוליטי אמר לו שהוא צריך לכבוש כעת את לבו של יענק’ל ליצמן ולא של אסי עזר? האם אין גבול לציניות הפוליטית?
האמת שגם אני חשדתי בהתחלה. שמעתי על כך לראשונה לפני כשנה, כשמישהו סיפר לי שסער לומד תורה כבר שלוש שנים באופן קבוע עם אחד הרבנים הרציניים ביותר בירושלים. הופתעתי. לא האמנתי.
מבחינתי סער היה פוליטיקאי ליכודניק שאפתן, ולא הבנתי למה לו לבזבז שעה שבועית על חברותא מעמיקה. מה זה ייתן לו במרכז הליכוד? הרי חלק מהפוליטיקאים נראים לפעמים כל כך מלאים בעצמם, שזה נראה כמעט בלתי אפשרי שיעברו שינוי כלשהו. אז התקרבות משמעותית לשמירת שבת של גדעון סער, ככה באמצע החיים? השתגעתם?
בן שיחי הבטיח לי שזה רציני, אבל גם כשכבר האמנתי לו – לא אמרתי על כך מילה לאף אחד. יש משהו לא לגיטימי בלהוציא מהארון מתחזקים (או כמו שחבר טוב שלי, חוזר בתשובה בעצמו, קורא לזה: “משתדרגים”). זה אפילו לא מוסרי. משיחות רבות שהיו לי עם אנשים שגילו לראשונה את יהדותם, מתברר שהחלק הקל הוא להתאהב בתורה ובקב”ה. החלק הקשה הוא לספר על כך לסביבה.
רק תדמיינו איזו פדיחה זו לגדעון סער, שר בכיר בן 48, לומר פתאום לחבריו במפלגה, או לרעייתו גאולה אבן: “אל תצלצלו אליי בשבת, אני לא עונה יותר לטלפונים. כן, גם לא בווטסאפ”. זה תהליך איטי ומדוד ואישי, שאתה ממש לא רוצה שהציבור הרחב ידחוף לתוכו את האף אם אתה עדיין לא מוכן.
אז סער כבר נחשף, אבל לעולם לא אגלה לכם כאן על הזמרת המפורסמת, פרקליט הצמרת והאלוף הבכיר בצה”ל שמתחזקים בימים אלה.
אם כן, כך זה נשמע בשידור: “מתנגדי ההחלטה שלך”, הטיחה בו יונית הזועפת, “מצביעים על העובדה שאתה עצמך התחלת לשמור שבת ושואלים למה כל העיר צריכה ללכת בעקבותיך בעקבות ההחלטה הזאת?”
סער לא מצמץ. אני התכווצתי בשבילו בכיסא מרוב מתח, אבל הוא המשיך להישיר מבט ואמר: “אלה דברים לא רציניים. עם כל הכבוד, אף אחד לא שאל את נשיא בית המשפט העליון גרוניס שכתב את פסק הדין האם הוא שומר שבת או לא. גם את, כשאת שואלת אותי שאלות, אני לא שואל אותך האם את שומרת שבת או לא, ואם לא – אולי את לא שואלת באופן אובייקטיבי? עם כל הכבוד, זה ענייני הפרטי, אני יודע להפעיל את שיקול הדעת באופן ממלכתי, וההחלטה שלי תעמוד במבחן לפני בית המשפט”.
“השר גדעון סער”, אמרה יונית, “יש ירי קסאמים בדרום, אנחנו חייבים לסיים, תודה בשלב הזה”.
והכול, לא יודע איך, פתאום התחבר לי: הירי בדרום, פרי ההתנתקות שנמכרה לנו מאותם אולפנים בדיוק במִסגור אוהד ונלהב. ירי שקוטע עימות נוקב באולפן סביב השאלה מהי בכלל השבת במדינת ישראל ומה חשיבותה, שמתרחש ממש בזמן שרבבות מקשיבים לאימהות מלאות אמונה ורוח אחרת בכיכר רבין. אלה לא היו שלוש כותרות חדשותיות שונות על סדר היום. הכול, נראה לי, קשור לאותן שאלות יסוד שעדיין לא ענינו עליהן לעצמנו.