1.
רק אירוע אחד האפיל השבוע על הבחירות המקומיות, שהפכו לזירת התגוששות בין מפלגות, אפילו בין המפלגות החרדיות – והוא: פתיחת מושב הכנסת.
את התיאור הטוב ביותר למאורע מצאתי בטורו של צ’ שפיגלמן ‘די לחכימא’ ב’יתד נאמן’:
“השבוע… נפתח מושב החורף של הכנסת ה-20… אינני יודע מדוע נבחרה המילה ‘מושב’ להגדרת התקופה החצי שנתית של עבודת בית המחוקקים. אולי בגלל שטון הדברים העולים מהמליאה דומה לא פעם לקולות אופייניים למושב: געיות, נעירות, נהימות, צווחות וצעקות ואפילו ציוצים.
השועלים והצבועים מורחקים בדרך כלל לשולי המושב, אבל פה הם נואמים מעל הדוכן בלי בושה. הנשיא ריבלין, למשל, דיבר על איחוי הקרעים והשסעים בחברה הישראלית – למרות שהוא מתפרנס מהם יפה. ביום בו יתאחו כל השסעים בחברה הישראלית, הוא יישאר מובטל ומיותר אפילו יותר מהיום. יו”ר האופוזיציה גם היא טענה שנתניהו מפיץ שנאה וגורם לפילוג בעם, כשהיא עצמה הפלגנית ומעודדת המדנים הרשמית של המדינה…
חשבתם פעם שיו”ר האופוזיציה זה אולי האדם היחיד שמקבל משכורת כדי להתנגד ולקלקל, לתקוף ולשבש את עבודתו של מישהו אחר? תארו לעצמכם שבכל בית חרושת או מפעל יהיה אדם מיוחד שתפקידו לנסות ולהכשיל את המנהל ולהרוס לו את העבודה, והוא עוד יקבל על זה כסף…
ראש הממשלה, בהמשך לנאום החמוצים הידוע, פנה ל’מיעוט’ קטן ונרגן שבעזות מצח משמיע אמירה מקוממת ‘גנבו לנו את המדינה’ – ואמר: ‘המדינה שלנו לא גנובה – המדינה שלנו מגניבה!’…
לטובת דוברי העברית התקנית הנמנעים משפה רחובית, נסביר מיד שביבי לא התכוון שישראל הצליחה להגניב את קלסרי הגרעין האיראני מהמחסן הסודי בלב טהרן, המילה ‘מגניב/ה’ היא מילת סלנג (ובעברית: עגה) נפוצה בקרת צעירים…
זו אכן מדינה מגניבה. כולם בה מגניבים. ראשיה מגניבים, יועציה ושריה מגניבים, מגניבים היום ומגניבים מאז ומתמיד. הם הגניבו את ילדי תימן מהוריהם האומללים לידיהם של אמריקנים עשירים, הם מגניבים את תקציבי הישיבות הקדושות לטובת פקולטות לסינית ספרותית מהמאה ה-12, והם ממשיכים להגניב כל היום לטובת האינטרסים הפרטיים שלכם. אפילו ראש הממשלה ורעייתו מגניבים. סיגריות, שמפניות וחגמשיות ממסעדות יוקרה – אבל הבה נמתין בסבלנות לפסיקת בית המשפט ולא נחרוץ את דינם”.
ואילולי היה זה טור סאטירי, היה נרשם משבר קואליציוני בין ‘דגל התורה’, שהעיתון הוא במת “השקפתה הטהורה”, לבין נשיא המדינה ואפילו ראש הממשלה.
2.
מזמן חשבתי שצפת היא דוגמית לקרקס שמייצרת מערכת הבחירות המקומיות האחרונה.
השבוע מצאתי את התיאור הטוב ביותר לשעשוע הזה, בטורו של יוסי אליטוב ב’משפחה’, רגע אחרי שהוא מתאר את זחיחות הדעת של ראש הממשלה, את רצונו של שר הבטחון אביגדור ליברמן להנחית מכה על עזה, את היסוסיו של נתניהו, ואת המחשבה שלו, אליטוב, שצריך לצאת למלחמה.
מאז ומתמיד סברתי שלחרדים אסור להמליץ על יציאה למלחמה (‘הבנים שלכם לא משרתים, לא אכפת לכם’ – יטיחו בנו מיד, ובצדק הרי), אז העדפתי לדלג לקטע הפוליטי-מקומי.
הנה התיאור המשעשע והמבריק לטעמי:
“מערכת הבחירות הזו מספקת מחזות על גבול ההומור. קחו למשל את העיירה צפת. בימים כתיקונם זוהי עיירה מנומנמת עם אנשים טובים. הרבה קברי צדיקים ואוויר הרים צלול. והנה קמה העיר הזו למלחמת עולם בין שני צעירים חרדים מקומיים.
בימים אלה העיר נחלקת בין הגלבכים ללזרים, שני המועמדים הנם יהודים טובים וחייכנים, שניהם יכולים להיות ה’איידעם’ הקלאסי שכל משפחה חסידית הייתה מתברכת בו, אבל כעת, כאשר השטעטל פורץ למרכז העיר – צפת המנומנמת נגררת לקרב איתנים שזקני צפת אינם זוכרים כדוגמתו.
“הקרב הזה נטול כל חן ומידתיות. מסוקים נוחתים, ליצמן יוצא ממסוק אחד ופניו לתדרוך חירום במטה של גלבך. מנגד, לזר מכנס את אוהביו באולם צפתי לנאום חוצב להבות שבו הוא מבטיח ‘לעצור את הדיקטטורה’ץ דיקטטורה או לא, כך נראית עיר שיצאה מדעתה”.
ככה נראית מערכת בחירות שיצאה מדעתה. מאלעד ועד צפת.
שאפו. כל מילה.
3.
באותו הקשר, צודק יעקב ריבלין מ’בקהילה’ כשהוא מתאר איך צפת הפכה להיות עיר שרובה חרדית (מספרית), ואיך בעצם אילו התאחדו כל החרדים היו מצליחים לכבוש את כס ראשות העירייה.
“אבל בדיוק כמו בירושלים דהשתא ובית שמש לפני עידן אבוטבול, רק הפיצול החרדי מונע את המהפך”.
הוא מתאר את שני המועמדים, שניהם חסידיים, “יו”ר אגודת ישראל נחמן גלבך והמועמד העצמאי אליעזר לזר”, שריצת שניהם במקביל ברור לכל שתביא לכך “שראש העיר הבא יהיה שוקי אוחנה מהליכוד, הגורף שלושים ושלושה אחוזי תמיכה במרבית הסקרים” (טוב, זה לא מספיק כדי לעבור את משוכת 40 האחוזים הנדרשת, זה רק אומר שהוא יעלה לסיבוב שני, ושם הכול יפתח מחדש – ש.ר.).
לאילן שוחט, ראש העיר המכהן, יש לפי הסקרים “בין שמונה עשר אחוז בסקרים אובייקטיביים לשלושים ושלושה אחוז בסקרים שהמטה שלו מזמין. לפי הסקר של שוחט, גלבך עומד על שבעה עשר אחוז ולזר על ארבעה עשר אחוז. לפי סקר אחר שפורסם בעיר, לזר עומד על שמונה עשר אחוז וגלבך על עשרים ותשעה אחוז”.
מי יזכה בסופו של דבר? קשה להעריך. בשל ריבוי המתמודדים, סביר להניח שנעמוד שם מול סיבוב שני, ואולי אז החרדים כן ישכילו להתלכד (ספק גדול).
מה שהפתיע אותי בטורו של ריבלין היא הסיומת: “אז נכון שלזר הוא בן אדם ראוי, אבל למה שלא יחבור למועמד החרדי המוביל.. שניהם גם יחד יחוללו את המהפך ההיסטורי בעיר?!”
כאן המקום להזכיר שלזר רץ עם מועמדותו חודשים ארוכים לפני שגלבך חלם לעשות זאת. כשכל דוברי שלומי אמונים הבהירו, שגלבך לא רץ נקודה, ואפילו היו מי שלגלגו על ריצתו חסרת הסיכוי של לזר, בעיר בה למועמד חרדי אין סיכוי. למה שיסיר, אחרי חודשים של השקעה כספית עצומה, שכירת דוברים (והחלפתם בהמשך באחרים), כשגלבך קפץ לעגלה ממש רק בשבועות האחרונים?
4.
הרבה הספדים הופיעו השבוע בעיתונות החרדית על עו”ד הרב יעקב ויינרוט ז”ל, שהלך לעולמו אחרי מחלה קשה.
אבל את ההספד המעניין ביותר מצאתי, דווקא בין דפי מגזין ‘כפר חב”ד’.
מספר הרב יחזקאל סופר: “בכל שבוע, בחוזרי מהשיעור הקבוע בבית חב”ד כפר סבא, הייתי יורד לבני ברק לביתו על גבול רמת גן, שם ישבנו בספרייתו המדהימה והתעמקנו במשנתו של אדמו”ר הזקן”.
הוא כל כך נהנה “ללמוד עם עמקן חריף זה, שהיה מתלהב בתום ילדותי מההיבטים החב”דיים שאליהם נחשף וגם נכסף, כשהוא חותר בצורה מרתקת להבין את הנקודה הפנימית תוך השוואה והנגדה עם פילוסופים אחרים שמשנתם הייתה שגורה אצלו על בוריה, בניסיון להבחין בין עומק החסידות לרדידות היחסית של הפילוסופיה”.
והנה הקטע של ה’שוס’: “ממנו גם גונב לאוזני דבר הקשר העמוק של החברותא שלו בנגלה ה”ה ראש הישיבה הגאון רבי בערל פוברססקי יבלחט”א, שעמו החליף דעות בקשר למשנת חב”ד, אשר לה הוא שומר פינה חמה בליבו מאז ימי ידידותו עם הגה”ח ר’ יואל כאהן שליט”א”.
הייתם מאמינים שויינרוט ז”ל הצליח לגשר בין… ראש ישיבת פוניבז’ (ישיבתו של ‘הרב שך’) לבין משפיע חב”די?
משיח כבר יכול לבוא.
5.
העיתונאים החרדים די התחרו ביניהם השבוע מי יצליף יותר בנתניהו על נאומו בפתיחת המושב. הכי חריף היה יעקב ריבלין, ב’בקהילה’:
“יום אחרי הנאום… במליאת הכנסת התברר שהוא התכוון לו ברצינות גמורה. כלומר: לא רק נאום בחירות תוך ניצול הזרקורים של פתיחת המושב, אלא האיש באמת חושב שמצבו.. מעולם לא היה טוב יותר. בשפה המקצועית קוראים לזה היבריס. בשפה הפחות מקצועית משתמשים בביטויים מעודנים הרבה פחות.
“בכל הגדרה שהיא, ההמשך ידוע מראש. הלוקה בתופעה מתחיל לעשות טעויות שבמצב נורמלי לא היו עוברות אצלו את סף הסינון המחשבתי הראשוני. כלל ברזל זה ימיו כימות האנושות וגם נתניהו – אלוף במשמעת עצמית – אינו חסין מפניו”.
ריבלין מתאר את האירוע בצפון, כאשר “פעילה מקומית שהשתתפה באירוע קטעה את דבריו של נתניהו בצעקות על כך שסגרו את חדר המיון הקדמי בעיר. נתניהו של פעם היה עונה לה באדיבות שהנושא ייבדק והוא יטיל על אנשי משרדו לראות מה אפשר לעשות. תשובה ‘נתניהוהית’ טיפוסית כזאת הייתה מסיימת את התקרית בגאותו רגע…
“אבל כשההיבריס עולה לראש, נתניהו הופך לאורן חזן. ‘את משעממת ולא מעניינת’ – הטיח בבוז מתנשא בפני הפעילה המקומית ההמומה. המסר היה ברור: מי את, בת בלי שם, שתעזי לצעוק מול הפנים של המנהיג הדגול. בצפון קוריאה היו שולחים את החצופה למחנה עונשין, בישראל של נתניהו משפילים אותה מול המצלמות”….
6.
תעלומה.
מישהו יכול להסביר לי איך קרה שבשתי מערכות שבועונים מובילים – ‘משפחה’ ו’בקהילה’ – ‘יצא’ איכשהו שבמרכז הכתבות המקומיות הירושלמיות מככבים דווקא משה ליאון ויוסי דייטש?
ב’משפחה’ מספרים כבר בעמוד השער כי “כתבי ‘משפחה’ הצטרפו לחוג בית של ליאון בציבור החרדי ושל דייטש בציבור החילוני וחזרו מופתעים מקריסת החומות הסקטוריאליות”…
מ’בקהילה’ כותרת המשנה ברורה לא פחות: “בעוד דייטש לא מתייאש מכיבוש כיכר ספרא ומציג תמיכה דתית וחילונית, ליאון משוכנע שיחבור אליו בסיבוב שני”.
תגידו, מישהו יודע לאן נעלמו זאב אלקין ועופר ברקוביץ? לכתבי ‘משפחה’ ו’בקהילה’ אין את מספרי הטלפון שלהם? את מספרי הדוברים שלהם?
איך קרה שדווקא ליאון ודייטש הם שעלו במוחם של הכתבים, ולא לדוגמה דייטש מול אלקין? מול ברקוביץ?
ויהי לפלא.
7.
אין ספק שבתחרות ‘הארכיון המסודר ביותר’ זוכה ‘בקהילה’.
ומעשה שהיה – כך היה.
בשבוע שעבר נתקלתי בכתבה מעניינת ב’בקהילה’ – ראיון עם הגאון רבי ברוך סולובייצ’יק. מיד נזכרתי, שראיון דומה (קצר יותר, לא דומה) הופיע לפני מספר חודשים ב’משפחה’. כך זכרו גם בני הבית.
פניתי לשניים מעיתון ‘משפחה’, שאישרו לי כי אכן זכור גם להם שהופיעה כתבה דומה. התחננתי, תאתרו לי אותה, צלמו לי שער. הם לא הצליחו למצוא.
לשבחו של ‘בקהילה’ אציין, כי אין כמעט פטירה של יהודי חשוב שאינה מובילה לשליפת ראיון שנערך כמו בעבר. כמה שהארכיון שלהם שומר וזוכר. צל”ש!
השבוע היה זה עו”ד יעקב וינרוט ז”ל. אהרן קליגר שלף מגנזי הגנזים ראיון ישן שלו, “לאחר שזוכה מהאשמות שהוגשו נגדו בגין מתן שוחד”. תודו שזה גם מעניין, גם חסכוני מבחינת העיתון (שילמת פעם אחת, הפצת פעמיים), וגם מעניין את הקוראים.
מה איכפת להם שהראיון כבר פורסם בעבר. מי שומר עיתונים ישנים בבית (חוץ ממני, וגם אני, לא את כולם)?
8.
‘בין השורות’ חובב כתבות שטח, ולפיכך התלהב מזו של אברהם ישראל פרידמן ב’יום ליום’.
“במרכז הארץ, בלב ליבה של הציבוריות הישראלית שוכנת יפו, עיר המוגדרת כערבית. כתב ‘יום ליום’ יצא לסיור מצולם ביפו וביקר במעוזים היהודיים שבה – חסידים ומבקשי עצה וישועה, רבי נערץ על בעלי תשובה ובני עדות המזרח, ותפילות קבועות בצל קולות מואזין”.
הרבי הוא רבה של חצר ביטשקוב ביפו.
בעיני, ראויה להערכה השקעה של כתב, שמתניע רכב, ממלא דלק, ובמקום להכין כתבה טלפונית בבית, על כסא נוח מול מחשב ובנעלי בית, מכתת רגליים אל השטח. התוצאות תמיד מדברות אל לב הקורא.
הנה קטעים מרשימים, לדוגמה:
“מטרים ספורים מיטלטיז ‘אבו-חילווה’ וממסגד מקומי נמצא רחוב למרטין. בבניין ישן נושן שבטבור הרחוב (מזכיר בנייה אנטוורפנית) נמצא בית המדרש ‘דחסידי ביטשקוב’ שמגזע קרעטשניף. ממולו נראית טירה מרשימה של נכבד ערבי”.
“כשאתה צועד ברחוב שדרות ירושלים הסמוך – נודה על האמת – זה לא בדיוק נעים. צעירים ערבים מקיפים אותך מכל עבר, וריח נרגילות חריף ממלא את האוויר. ‘שער שכם’ בזעיר אנפין. גם ניידות המשטרה המפטרלות כאן באופן תמידי לא מוסיפות לתחושה הנעימה. מתח קל מורגש באוויר”.
טוב, לא אעתיק לכם את הכתבה כולה, אתם מוזמנים לקרוא אותה מעל דפי העיתון.
שבחים לכתב. מגיע גם מגיע.
9.
שלא תחשבו ש’הדרך’ לא ירד אל השטח. אהבתי גם את הכתבה שלהם, למרות שהיא כתבת בחירות.
הכותרת, מושכת: “רוחות של שינוי בעיר הנמל”.
“כשבועיים בלבד לפני הבחירות לרשויות המקומיות הגיע כתב ‘הדרך’ לחיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל ומרכז המטרופולינים הגדול של צפון הארץ”. הכתב הוא דוד ויצמן.
אז נכון, שבין לבין, הוא מדבר עם הנציגים (כאן המקום לאחל לנציג החדש בחיפה, איש רכסים, עוזרו (התותח) לשעבר של ח”כ יעקב מרגי – נתנאל חיאק, שהעביר את משפחתו לעיר האדומה בהוראת ‘המועצת’ – בהצלחה).
איפה הבעיה שלי עם הכתבה הזו? שחיפשתי בנרות קצת תיאורים של שטח – הרחובות, האנשים, הים, הבתים – אבל התקשיתי למצוא.
כמה חבל. אם כבר מצפינים עד לחיפה (חצי טנק דלק) לא שווה לחזור עם כמה תיאורים צבעוניים לקישוט השיחות עם הנציגים?
טוב, בערבי בחירות, ניתן לסלוח גם על כך.
10.
את הסיפור הכי מדהים השבוע מצאתי בטורו של צבי יעקבזון ב’הדרך’ – טור שכותרתו ‘מבחן בוזגלו’. כן, זהו אותו בעל טור של ה’פתיתים’ מ’בקהילה’.
איך הוא מצליח להפיק בכל שבוע כל כך הרבה טורים, רק אלוקים יודע.
תשמעו את סיפורו.
“שמעתי סיפור מדהים ולא האמנתי. במפעל בברקן נרצחה אשה, קים יחזקאל הי”ד. שמעתי שעל הכיסא בו ישבה קים הי”ד ישבה לפניה עובדת חרדית שפוטרה. במילים אחרות: אפשר שהפיטורים, שמן הסתם גרמו צער רב לאותה אחת, הם שנתנו לה את חייה. חשבתי לפרסם את סיפור ההשגחה הזה ‘בגדול’…
“אחרי ששמעתי את סיפורה הגעתי למקור הכי מוסמך שאישר לי את הסיפור, אבל ביקש שלא אעשה מזה עניין כי זה למורת רוחה. אני מכבד את הבקשה”.
המממ… אבל צביקה, הרי פרסמת ב’הדרך’. זה נקרא לא לעשות מזה עניין?