כל ישראל אחים: השבוע, בהלוויית שלושת הקדושים, עין לא נשארה יבשה. אנשים שלא הכירו אותם מעולם באו להשתתף בלוויה, וכל עם ישראל הרכין את ראשו באבל ומועקה גדולה בלבו.
לכאורה זה מעט מוזר, שהרי כולנו ידענו שהסיכוי קלוש. בכל דיון בין חברים או שכנים הייתה תמימות-דעה שכנראה הם אינם בין החיים. אז מדוע בכל זאת נשברנו כאשר פורסמה הבשורה באופן רשמי?
התשובה היא פשוטה, צועקת ומוכיחה שוב ושוב: כי כולנו אחים!
נוהגים כהלכה: לפני כשנה הגה מישהו בעזר מציון רעיון מבריק: מצד אחד מגיעות אל הארגון בקשות רבות מידי יום להסעת חולים ובני משפחותיהם. מנגד, מאות אנשים בכל עיר נוסעים ממילא לאותו כיוון ובוודאי ישמחו לעשות חסד, שכמעט ואינו כרוך בטרחה.
מפה לשם קמו קבוצות וואטסאפ וס.מ.ס שכל תפקידם הוא תאום נסיעות.
וזה עובד כך: ההצטרפות לקבוצה אינה מחייבת במאום, אין מינימום של נסיעות לקחת, רק קצת רצון טוב. מנהל הקבוצה מוציא בקשה לנסיעה מהעיר לנקודה מסוימת, ומי שממילא בכיוון ויכול/רוצה, מודיע שהוא לוקח את הנסיעה ומקבל את הפרטים.
העניין הזה עובד מצוין וקבוצות ‘נוהגים לעזור’ של עזר מציון קיימות במספר ערים. אני מכיר אף מקרים של תאום בין מספר גורמים שהעבירו נוסעים או חבילות מדן ועד אילת ממש.
לעניות דעתי העניין יכול לעבוד מצוין בין הישיבות באיו”ש לבין הישובים הסובבים אותם. בישובים הנ”ל מתגוררת אוכלוסיה אכפתית שאוהבת לתרום ולסייע, ובעיקר, ממילא נוסעת פנימה והחוצה גם כך.
אני בטוח שמי שירים את הכפפה, יוכל לסייע לבחורים רבים לנסוע בבטחה לביתם ובחזרה.
נאום הגבר: שמעתי אותו, את לפיד, בהספד בטלמון. והקשבתי לדבריו. ההספד היה כתוב לעילא ולעילא.
היו שם כל המילים הנכונות. הזדהיתי עם כל משפט, עם כל מילה. אבל, לא רק הקשבתי, אלא גם ראיתי.
ומשהו לא התחבר.
שפת הגוף, נענועי הראש, הרגישו כאילו האיש נושא נאום מושחז בכנסת מטובל בסרקאזם והתחכמויות. ובעיקר, שפת הגוף לא הייתה מחוברת לטקסט.
אתם יכולים לקרוא לי קטנוני, אבל צר לי.
האיש הזה מנותק.