הטכנולוגיה הדיגיטלית השתלטה. כל מאפייני ההתמכרות נמצאים פה

בשבועות האחרונים עולה וגוברת הדרישה להטיל שורת מגבלות על השימוש באופניים חשמליים.

עד לא מכבר הם נחשבו הבשורה הגדולה. לא מזהמים, לא גורמים עומסים בכבישים, מאפשרים תנועה מהירה בערים הצפופות. מה קרה פתאום שמדברים עכשיו בגנותם ומבקשים להצר את צעדיהם?

אלא שהתברר כי לצד היתרונות והמעלות, האופניים החשמליים גובים מחיר דמים. הם פוגעים בבני-אדם או רוכביהם נפגעים ומקפחים את חייהם.

פתאום מתגלה שהמחיר יקר מדיי.

סוכנים מסוכנים

התפתחות הטכנולוגיה לכל אורכה מאופיינת בתהליך הזה.

בתחילה מתלהבים ומדברים על היתרונות והמעלות, ועם הזמן מגלים גם את החסרונות והפגיעות, ואז מתחילים לקבוע כללי בטיחות ולנקוט אמצעי זהירות.

אך בעוד הציבור ער לסכנות שבמכוניות דוהרות, במזון מעובד ובזיהום תעשייתי, ונקבעים חוקים ותקנות כדי לצמצם את הנזקים – הרי ההיערכות אל מול הטכנולוגיה הדיגיטלית היא כמעט בחיתוליה. הציבור הרחב עדיין אינו קולט שאנחנו חיים בתוך מבול אימתני, השוטף אותנו כבובת סמרטוטים בין גלים סוערים.

כולנו מכירים את תופעת הסוכנים המתקשרים אלינו ומציעים לנו מוצרים ושירותים שבדרך כלל איננו צריכים. אנו יודעים להתגונן מפניהם, לומר ‘לא, תודה’ ולסגור את הטלפון.

אבל באותה עת תוקפים אותנו סוכנים רבי עוצמה פי כמה וכמה. בעוד הראשונים רוצים רק את כספנו, הרי האחרונים רוצים את כל ישותנו – את זמננו, את תשומת ליבנו, את מוחנו ואת רגשותינו.

ה’סוכנים’ האלה מתוחכמים לאין ערוך. הם משתמשים במחקרים החדשניים ביותר של מבנה המוח כדי לגרום לנו להתמכר למסכים. הם לומדים לזהות מה מושך את ליבנו ומפציצים אותנו בהצעות ובגירויים חדשים, ובלבד שנהיה תקועים בתוך המדיה הדיגיטלית (ומובן שהמטרה הסופית היא כסף).

בלי להרגיש, הטכנולוגיה הזאת השתלטה עלינו. חדלנו להיות בני-חורין.

אנשים מגחכים כשאומרים להם שהם מכורים. בדיוק כמו שאלכוהוליסט יצהיר בביטחון שהוא יכול להפסיק לשתות בכל עת שירצה.

אבל כל מאפייני ההתמכרות קיימים פה. ראו איך אנשים מציצים במכשיר שבידם כל שתיים-שלוש דקות. ראו איך הם קופצים למשמע כל צפצוף. ראו איך הם יושבים לארוחת ערב משפחתית ואינם מסוגלים להתנתק מהנייד.

העולם ילמד

בציבור הדתי והחרדי דיברו בעיקר על הסכנות הטמונות בדברים השליליים שאליהם אפשר להגיע באמצעות הרשת, אבל היום העולם מגלה כי סכנה חמורה לא פחות גלומה בעצם השעבוד למכשיר.

במקום שילדים ישחקו עם חברים, יציירו, ינגנו, ייצרו, יקראו, יחקרו – הם בוהים במסכים. יכולת הקשב נהרסת. הסקרנות מוחנקת. הדמיון הופך מיותר.

ומה קורה ליחסים שבין בני-אדם?

כמה בעיות בשלום-בית נוצרות כשבני זוג משוחחים ביניהם, וכל רגע אחד מהם מציץ בנייד. וכשילד מבקש את תשומת לב ההורים, ומבין במהרה שהמכשיר שבידם חשוב להם ממנו.

אין ספק שהעולם ילמד להציב גבולות ברורים לטכנולוגיה דורסנית זו. חבל שזה יקרה רק אחרי שדור שלם ישלם את המחיר.