אנו עומדים בסיומו של שבוע סוער ומטלטל, שבוע שבתחילתו איש לא דמיין שכך יראה סופו. כל יום בשבוע הזה טלטל אותנו רגשית ונפשית.
ביום ראשון התאספו רבבות לעצרת אחדות ותפילה בכיכר רבין. צעירים ומבוגרים מכל גווני הקשת של הציבוריות הישראלית הקשיבו לנאום האמונה של האימהות, האזינו להצהרות הפוליטיקאים והתחבקו עם שירת האמנים.
באוויר ריחפה רק תקווה אמונה ואחדות.
עם ישראל נשא תפילה לשלום ‘הבנים של כולנו’, היו שארגנו עצרות תפילה וערבי שירה והיו שהסתפקו בצילום עצמי עם שלט שקרא להשבת הבנים הביתה. הסיסמא שחלחלה ללבבות העם הייתה “עם אחד בלב אחד”.
היום שלמחרת כבר היה שונה לחלוטין.
הייתי בלמודים, המרצה דיבר והתלמידים צללו לסמארטפונים, הווטסאפ רעש וגעש, דיווחים, הכחשות, תמונות, ואינספור השערות התחלפו בכל הודעה עד שהגיע ההודעה המכריעה:
“זה סופי”.
שבועיים מתוחים של חיפושים, עם שלם שהתאחד ותקווה גדולה שהתנפצה בשתי מילים: ‘זה סופי’.
יום שלישי הגיע, באוויר ריחפה התחושה של יום אבל לאומי, אירועים בוטלו, מסיבות נדחו ועם ישראל כולו הרכין ראש לזכר הנרצחים.
הלוויות יצאו משלושה מוקדים. עשרות אלפי בני אדם נהרו להלוויה המרכזית בבית העלמין במודיעין, וכל השאר האזינו להספדים באמצעות כלי התקשורת. קולות האימהות קרעו את הלבבות ופרצו את מחסומי הדמעות.
כך מצאתי את עצמי עומד בפקק באיילון עם יד אחת על ההגה ויד שניה מנגבת את הדמעות, וכשהבחנתי שגם ברכב שלידי הנהג עושה אותו הדבר, הבנתי את המשמעות של “במותם ציוו לנו את החיים”.
עם אחד, לב אחד, גורל אחד.
אפילו יאיר לפיד דיבר על זה, על האחדות, על צוואתם של הילדים שבטח היו מבקשים שנכריז כל בוקר “הריני מקבל על עצמי לאהוב כל אחד ואחד מישראל כנפשי ומאודי”.
כן, יאיר לפיד, מבקש שנאהב יותר ונשנא פחות, שנעסוק במאחד ולא במפריד ושנאהב כל אחד ואחד גם אם הוא חרדי, חילוני, מתנחל או שמאלני.
זה היה רגע מכונן. התפללתי לבורא עולם שלא יגמר לעולם. תאסוף לנו בבקבוק את רגעי האחדות הללו ותטפטף כל יום טיפה אחת, אנחנו חייבים את זה אבא, חייבים את זה כמו סם חיים למדינה המורכבת והמשוסעת הזו, קיוויתי, התפללתי, אבל לא ידעתי כמה מהר אתבדה.
כשפתחתי את המחשב וראיתי את תמונתו של מיכאל בן ארי מונף על כתפי המפגינים כשידיו קמוצות לאגרופים, הבנתי שזהו. זה נגמר.
מה שהיה, לא יהיה יותר, השנאה תפסה את מקומה של האהבה, ההתלהמות החליפה את האמונה והאימפולסיביות ניפצה את התקווה.
את מיכאל בן ארי פגשתי לא פעם ולא פעמיים. הוא אדם משכיל ואינטליגנט, אני מזדהה עם רוב האמירות שלו כי האמת היא נר לרגליו. הצטערתי שהוא לא נבחר לכנסת הנוכחית.
אבל כל כך כאב לי לראות שבמקום להשתתף בלוויות הקדושים, במקום לשיר יחד עם כל העם ולשמר את האחדות הזו הוא בחר להפגין בירושלים, לצעוד ברחובות העיר ולחקות את טובי אויבנו בתהלוכות מתלהמות וקריאות נקם עם דם בעיניים.
הציבור היהודי המאמין נתגלה בשיא תפארתו בשבועיים האחרונים, הציבוריות הישראלית נחשפה לעוצמתה של האמונה, לגדלותה של התפילה ולמיוחדותם של הציבור שומר התורה והמצוות, יאיר לפיד חבש כיפה וסיפר על סידור התפילה שלו, חילונים גמורים הדליקו נרות לכבוד שבת, ועשרות צעירים שאלו אותי במפגשים איך אפשר להגיע לדרגת אמונה כזו.
זו הייתה שעתה היפה של היהדות בארץ ובעולם. העולם השתומם מול העוצמה שעם ישראל הקרין באיפוק, בתקווה ובאמונה מול השפלים שבאדם, עד שבאה אותה קבוצה קיצונית וניפצה לנו את הכל בפנים.
הפגנות כח, תהלוכות נקם, קריאות לרצח, לינץ’ בעוברים ושבים – זו לא דרכנו!
זו דרכם של אויבנו השפלים באדם, וכדי לנצח אותם לא צריך לרדת לרמה שלהם. גאוותנו היא שהעם היהודי הוא לא שוחר מלחמות ותאב רצח. ידועה אמרתו של מרן הרב שך שאמר לאחר השואה: “מאושר אני, שאני בן מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים”.
נכון, הכאב הוא עצום. תחושת ההשפלה כואבת וגוררת מיד תאוות נקמה, אך אל לנו לשכוח את גערתו של יעקב אבינו בבניו, לאחר שהרגו את כל אנשי שכם: ” ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני ביושב הארץ… ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי”.
והיום, בדיוק מתגשמת נבואתו של יעקב אבינו. היינו בשיא תהילתנו, עם ישראל הזדהה עם הציבור האמוני והעולם הזדהה עם ישראל, ובתהלוכה אחת איבדנו את הלגיטימציה לפעול נגד אויבנו וכבלנו את עצמנו מלהשיב להם מנה אחת אפיים.
התקשורת מיהרה לקשר בין הרצח של הנער הערבי להסתה של הימין הקיצוני וברגע אחד “הובאשנו ביושב הארץ”.
כמה חבל ששבוע שהתחיל בעוצמה ובאהבה של עם ישראל מסתיים ברדידות ובשנאה שמתפרצת לכל עבר, וכל זה דווקא בשבוע שבו אנו קוראים על בלעם, הנביא הבכיר ביותר של אומות העולם שמברך את עם ישראל ומתפעל “מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל… הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, “מה טובו אוהליך יעקב” מפני ש”בגויים לא יתחשב”.
עלינו להוקיע את אותם קיצוניים שמנסים לחקות את הרדידות של אויבנו, ובכך לפגוע בייחודיות של “אוהלי יעקב ומשכנות ישראל” ולזכור שרק באהבה – ננצח!