“הידיים רעדו לי כשלקחתי את גופת הילדה שנשרפה לאמבולנס זק”א”

השעה כבר חמש ומשהו בבוקר ואני לא מצליח להירדם, המחשבות לא עוזבות אותי לרגע.

דווקא היום שהתחיל בשמחה של חודש חדש, תפילת שחרית עם הלל. פתאום המילים “לא המתים יהללו יה” מקבלים משמעות אחרת.

בראש רצות המחשבות שבכלל הייתי בסעודת ראש חודש, שמחה עם המשפחה. ולפתע הודעה דרמתית ממוקד זק”א: “שריפה בבניין מגורים בביתר חשש ללכודים”.

הרגשתי שמשהו נורא ביותר קרה. מיד יצאתי עם האמבולנס של זק”א לכיוון הכתובת, כאשר תוך כדי נסיעה אני שומע במערך הקשר של זק”א דיווחים של כוננים שהגיעו לזירה ועדיין לא יכולים להיכנס אל הבית בגלל עוצמת האש.

לוחמי האש נכנסו לתוך הדירה הבוערת ואנחנו צוותי ההצלה והחירום טפלנו בשכנים שנפגעו מהעשן. לאחר דקות ארוכות שהיו נראות כנצח יצאו אנשי הצוות הראשוני ודיווחו לנו על האסון הנורא: “שתי גופות של ילדים נמצאו בחדר הילדים”.

צמרמורת עברה בגופי אך לא נתתי לזה לתפוס אותי.

מיד ריכזתי את הצוות של זק”א ביתר עילית והתארגנו עם ציוד מתאים.

לאחר שצוות הזיהוי של המשטרה סיים את עבודתו, נכנסו מתנדבי זק”א בחרדת קודש לדירה השרופה ולחדר הילדים. אני מסתכל על המתנדבים סביב כולם עם דמעות בעיניים. שקט דממה בחדר, כל מתנדב עושה את עבודת הקודש סגור עם עצמו עם המחשבות. אני כאבא לילדים קטנים לא מצליח לעצור את הבכי שפורץ ממני, למרות שנים של התנדבות בזק”א.

המקרה הזה תפס אותי חזק, ככל שאני מנסה להתנתק מהמחשבות, התמונות של הילדים שלי עומדות מול עיני.

לאחר שסיימנו לטפל בזירה יצאנו לכיוון האמבולנס של זק”א שהמתין לנו ברחוב למטה, רחוק מאוד מהבלאגן שהיה בכניסה לבניין. בזה אחר זה הוצאנו את גופות הילדים שנשרפו. ובידיים רועדות הכנסנו אותם לאמבולנס ומשם לבית הלוויות.

אני פונה לכל ההורים בבקשה: שימו לב ורגש לילדים ולדברים שמסכנים את הבטיחות בבית, עלינו לעשות כל השתדלות למנוע אירועים קשים ומיותרים באזור שהכי בטוח לנו.