
•
בימים אלו, אויבינו, שלובשים בכל פעם צורה נוספת של עוינות ורשעות ושנאה, מביאים אותנו לשאול את עצמנו שוב ושוב: מה יהיה הסוף? מה בעצם אנחנו עושים, מה צריכים לעשות, איך נתגונן? איך נגיב לשפיכת דמים? האם נעבור בשתיקה על אישה כפותה שנרצחת בלי רחמים? על אבא ל-3 ילדים שבין רגע נעלם ואיננו. על סלע שפוגע בנוסע תמים? מה תפקידנו? ואנחנו עומדים מול השונאים הללו ומהרהרים: האם ייתכן שהדברים ישתנו? האם ייתכן שלפתע פתאום לא תהיה שפיכות דמים? האם אפשרי שהעולם יהיה אחר? בימים אלו, שבהם בכל יום לובשת השנאה מלבושים חדשים ופושטת, אני נזכרת בקהל ההוא, בבית המלון, שגם אם דבר מה נראה היה לו כל כך לא הגיוני, הוא בכל זאת נתן למנהל התכנית את הקרדיט והגיש לו את הלחי של עצמו. כי האחראי, שהוא במקרה זה, הקוסם, בוודאי כבר יצא עם התכנית הזו לא פעם ולא פעמיים לאוויר העולם, הוא אולי לא יודע הרבה חוץ מזה, אבל אם הוא אומר שהבלונים לא יתפוצצו אז הם לא. וכול הקהל, לאחר רגע של שקט ושל עיכול, בוטח בו ללא עוררין. כך גם בחיינו המתנדנדים. אנחנו כולנו מרגישים בסחרחרה. רגע עולים, רגע יורדים, רגע נופלים ורגע קמים. אין רגע דל. אנחנו כל הזמן בסימן שאלה ובחרדה מפני העתיד. בזמנים כאלו לא נותר לנו כי אם לבלוע את הרוק, להתעשת ולסמוך על מי שהכין את התכנית הזו, על מי שנמצא על הבמה של העולם, על מי שמכיר את מה שברא, הרבה יותר טוב מכול אחד אחר. לסמוך עליו ולשנן לעצמנו: אין לנו על מי להישען אלא עליו. הוא בראנו, הוא יצרנו, הוא יצר את העולם הזה ואת כל מה שקורה בו, הוא בנה בעבורנו את ההצגה הזו, המתנהלת מול עינינו. הוא יצילנו ויגאלנו. ומה עלינו לעשות? להמשיך ולהאמין בו, להתפלל ולהתחנן, ולאחר כל זאת, לעצום עיניים בבטחה. כי האמת, אחרי כל ההרהורים והתהיות, כולנו סומכים על זה שיודע הרבה יותר טוב מאתנו את המלאכה.